יום האישה

אילנה גל גונן עמדה מעל דוכן הנואמים. היא סקרה בהתרגשות גדולה את עיניהן של של בנות שכבה חי"ת בחטיבת הביניים ניצנים בוגרות התוכנית לקידום נערות בעולמות ההייטק של העמותה שעמדה בראשה. חזה, רכוס בחולצת כפתורים מגוהצת, גאה מתחושות אלטרואיסטיות.

"אתן, חלק מתהליך עוצמתי של עשייה, לעולם טוב יותר וצודק יותר," נאמה בלי להביט בדף.

היא התאמנה על הטקסט הזה שוב ושוב בבית מול המראה עד שידעה אותו כמעט בעל פה.

"כל אחת מכן שיושבת כאן באולם היום עברה בשנה האחרונה תהליך ויכולה עוד לשאוף ולהעיז," היא העבירה את מבטה עליהן אחת אחת. "ואני מאחלת לכולכן הצלחה בהמשך ובטוחה אני שזו לא הפעם האחרונה שאנחנו מתראות,"

היא ירדה מהבמה לקול מחיאות הכפיים.

כשיצאה מאולם הספורט כבר הביטה בנייד שלה ובדקה הודעות כשזיהתה שאחת המורות יצאה בעקבותיה ומנסה להשיג אותה.

"אה... אילנה?"

היא נפנתה לעברה תוהה אם שכחה משהו.

"שמעתי אותך עכשיו מדברת, ובכל התוכנית שלכן. ממש תוכנית מעולה. הבנות ממש מוארות. מועצמות, כן... אני ממש רואה את השינוי בהן. פתאום לוקחות את הלימודים יותר ברצינות, מכינות שיעורים, יוזמות..."

אילנה חייכה חיוך קצר, להבהיר לה שהיא ממהרת.

"אה, לא התכוונתי לעכב אותך. אולי אני אלווה אותך לאוטו? התלמידות יהיו בסדר כמה דקות בלעדי," המורה הביטה אחורנית לעבר דלת האולם שקולה של הנואמת הבאה בקע ממנו. היא התאימה הליכתה לצעדיה הממהרים של אילנה. "את מדברת מאוד יפה. מרשים,"

אילנה לא הגיבה. שנים של ניסיון לימדו אותה שבמקרים כאלה עדיף לשתוק ולתת למי שמולה להתפתל עד שיגיע לעיקר.

"חשבתי אולי, אפילו שזה לא בדיוק התחום שלך, אולי," היא לקחה נשימה עמוקה. "יש לכם תוכנית כזו גם למורות?"

"מורות?" היא הצליחה להפתיע את אילנה.

"כן, מורות שרוצות לעשות הסבה. להייטק."

"בשבילך?" אילנה מדדה אותה במבטה. פשוטה, היתה מתארת אותה. בגדים מהוהים, שיער לא ברור, פנים נטולות איפור.

"כן,"

"את מורה למתמטיקה?"

"לא,"

"למחשבים?"

"לא,"

"למדעים?"

"לא,"

"אז מה את רוצה לעשות בהייטק?"

"לא יודעת, בגלל זה שאלתי אם יש אצלכם תוכנית כזאת."

"אין לנו. העמותה שלנו מתעסקת בקידום נערות במקצועות עיוניים. אנחנו מנסות למנוע את ההסללה הטבעית שמתחילה בדיוק בשנים האלו. אין לנו מה להציע לגילאים של אחרי התיכון, זה כבר מאוחר מדי." היא זיהתה את רכבה במרחק ולחצה על השלט לנטרול האזעקה.

"זה כבר מאוחר מדי..." חזרה אחריה המורה. היא נעצרה והביטה באילנה כניצולה על אי בודד הבוהה בספינה מתרחקת.

אילנה כבר הניחה את תיקה במושב שליד הנהג ועמדה להקיף את הרכב ולהתיישב במושב הנהג כשהמורה חסמה לה את הדרך.

"את יודעת, אני מורה ומחנכת כבר שתים עשרה שנים. בשנים הראשונות היה לי קשה אבל קמתי בבוקר עם אש בעיניים. הרגשתי שזו משרת חלומותיי. כל תלמיד ותלמידה היו משמעותיים עבורי, והייתי משקיעה המון שעות מחוץ לשעות העבודה בלנסות להבין איך להגיע לכולם, איך לתת לכל תלמיד מה שהוא צריך. היה לי אכפת!"

אילנה הביטה קצרת רוח בטלפון שלה והחליטה בליבה לתת לאישה המשונה הזו עוד דקה על השעון לנאום הלוזרים שלה.

"אבל אני לא מסוגלת יותר. לא יכולה לבוא לכאן יותר. כל בוקר להתייצב כאן בשמונה אפס אפס וללמד שוב ושוב את אותו החומר יותר מדי תלמידים בכיתה יותר מדי קטנה ולקבל שכר עלוב כל כך. אני לא יכולה להמשיך לוותר על ההפסקות שלי כי שוב יש לי תורנות חצר או להישאר עוד שעה אחרי שעות העבודה כי יש ישיבת צוות. את יודעת שלא משלמים לנו על השעות האלו?"

נגמרה הדקה. "מה את רוצה ממני?"

"שתעזרי לי! עם תעודת הוראה ותואר ראשון בחינוך אני לא מצליחה לעבור תנאי סף לאף משרה שהיא לא הוראה! איך זה יכול להיות??"

אילנה לקחה נשימה ארוכה. "אוקי, מה שמך?"

"נורית,"

"נורית, הנה, קחי את הכרטיס ביקור שלי, תשלחי לי קורות חיים למייל שמופיע כאן ואני אראה מה אני יכולה לעשות. אבל אני לא מבטיחה לך שום דבר,"

נורית המשיכה להנהן גם לאחר שהאאודי הלבנה של אילנה יצא ממגרש החניה.

אילנה כעסה על עצמה שנתנה לנורית הזו תקווה. הרי ברור לה שהיא מקרה אבוד. היא מורה. לאן תתקדם משם? להיות רכזת שכבה? בלחץ תהפוך להיות מורה בתיכון. והיא הרי לא לשכת הסעד. את התרומה שלה לקהילה היא כבר החזירה מזמן בעמותה שלה.

ובכל זאת כשנורית העבירה לה קורות חיים דלים היא ביקשה מהמזכירה שלה לקבוע לה ראיון.

"נורית, את יכולה להיכנס למשרד שלי?"

חודשיים עברו מאז שנורית החלה לעבוד כפקידת קבלה בחברת ההייטק בה אילנה עבדה כמנהלת משאבי אנוש. באנגלית זה נשמע טוב יותר. בהתחלה כשאילנה הציעה לה את המשרה היא נעלבה. יש לה תואר ראשון בהצטיינות מהמכללה. איך היא מעיזה בכלל להציע לה משרה פחותה שכזו? אבל כשהבינה שהשכר שישולם לה יהיה גבוה משכר של מורה ועם הטבות כמו תן ביס וחופשה ביוון פעם בשנה היא הסכימה מיד.

כשחתמה על החוזה הארוך באנגלית נורית נזכרה שבשנה שעברה רצתה לטוס ליוון בחופשת סוכות. בגלל שהטיסה חזור נחתה יום למחרת האיסרו חג היא הגישה בקשה לאישור חריג, באופן חד פעמי. בכל זאת, היא מורה כבר יותר מעשור ומעולם לא ניסתה אפילו לרמות את המערכת ולטוס לחו"ל על ימי מחלה. קיוותה שיתחשבו בה. אך לאחר שהבקשה נדחתה היא נאלצה לוותר על החופשה ובעלה והילדים טסו עם החברים בלעדיה. חודש לאחר שהתחילה לעבוד בהייטק כבר נפשה בכרתים עם שאר עובדי החברה, חייכה לעצמה. ועוד קיבלה על הימים האלו תשלום!

"יום האישה מתקרב," פתחה אילנה ואמרה אחרי שנורית נכנסה למשרד שלה וסגרה את הדלת.

המשרד של אילנה היה הגדול ביותר בחברה. הוא היה ריק ברובו, פרט לשולחנה העמוס של אילנה והכסאות שסביבו ופינת ישיבה נוחה בצד שמעולם לא ראתה מישהו יושב בה. אף רמז לתמונה משפחתית או לאיזו יצירת אומנות פרי מעשיהם של ילדיה לא נראו באזור. על הקיר נתלו זה לצד זה תעודת התואר הראשון בפסיכולוגיה והתואר השני במנהל עסקים ולידן נתלו תעודות ומכתבי הערכה שקיבלה בשם העמותה שלה.

"יש לנו עומס מאוד גדול השנה של אירועים ואני צריכה שתקחי על עצמך את ההפקה של האירוע. את מוכנה?"

נורית הזדקפה והנהנה. היא תמיד הרגישה מוזר בחברתה של אילנה. היא אמנם לקחה אותה למשרה הזו (ופיטרה את מי שהיתה בה לפניה, שהיתה על פי השמועות חמוצת פנים ואנטיפתית) אבל תמיד היתה מרוחקת. קרה. כאילו הרגע הזה ליד הג'יפ במגרש החניה של בית הספר בו התחננה אליה שתמצא לה עבודה קפא בזמן והיא חיה יום יום את נחיתותה.

אילנה ירתה עליה משימות בזו אחר זו. לתאם מועד, לשריין את אולם הישיבות, לשלוח זימונים, לסגור סטייליסטית ומניקוריסטית.

"לק ג'ל," הדגישה אילנה בחשיבות.

נורית הנהנה, מחכה להנחיות נוספות שלא הגיעו. "זהו? זה מה שיש בתוכנית ליום האישה?"

אילנה הנהנה ועברה למסך המחשב. מבחינתה הפגישה הסתיימה והיא החלה לקרוא קורות חיים של מועמד למשרת מכירות בכירה.

"רגע, את לא חושבת שאולי כדאי להביא משהו נוסף? אולי איזו הרצאה מעצימה? ירדן ג'רבי אולי? או פיתוח קריירה? אפילו סטנדאפיסטית יכול להתאים, לא? אני מכירה כמה טובות ממש שיכולות להתאים. את רוצה שאני..."

"לא!" נפלט לה בקול רועם. היא שנאה שמעיזים לחלוק על דעתה, "אמרתי, תתאמי סטייליסטית איזו שאת רוצה ומניקור לק ג'ל. ככה עשינו בשנים קודמות וכולן היו מאוד מרוצות. קיבלנו פידבקים מעולים." זה הטריף אותה החוצפה של המורה הזו לחשוב שהיא עם החודשיים נסיון בהייטק יודעת יותר טוב ממנה. שתגיד תודה שגייסה אותה בכלל למשרה הזאת.

רק לאחר שהחלה לעבוד אצלה הבינה אילנה מה גרם לה לתת לנורית מלכתחילה את כרטיס ביקור שלה ובהמשך לגייס אותה. הנואשות של נורית הזכירה לה את עצמה. גם היא אחרי התואר הראשון שיוועה למקום עבודה אחד שיראה את הפוטנציאל שלה וייתן לה הזדמנות. אבל כולם חיפשו נסיון שלא היה לה. ואיך אחרי שכמעט התייאשה וחזרה למלצר הסכימה בטי, מנהלת משאבי אנוש דאז לקבל אותה למשרת ג'וניור.

בטי פרשה עליה את חסותה ולימדה אותה הכל – לראיין מועמדים, לנהל משא ומתן על שכר ותנאים, להפעיל מניפולציות על העובדים כך שכל אחד ירגיש בר מזל לעבוד בחברה, ללטף אגואים פגועים של אנשי מפתח. מהר מאוד התגלה שהיא כשרון נדיר בגיוסים. כל גיוס שלה היה מדויק וגם אלו שלא עברו אותה המשיכו לחפש עבודה חודשים ולעיתים אף יותר, ורבים אפילו עזבו את התחום (התחביב שלה היה לעקוב אחרי המועמדים בכל האמצעים הדיגיטליים העומדים לרשותה ולהוכיח לעצמה שצדקה.)

שנה אחרי שגייסה אותה נאלצה בטי לרדת באחוזי המשרה לטפל באביה הסיעודי. אילנה ניצלה את המומנטום לדחוק את בטי מכל תפקידיה והשתלטה הלכה למעשה על כל תחומי האחריות של בטי. בימים שבטי הגיעה למשרד היא היתה מנותקת מהעשיה, טרודה במחשבות על אביה החולה, עד שלא שמה לב ליד המכוונת שבמקרה הוציאה אותה מהדיונים החשובים ומלקיחת ההחלטות. היא התפטרה לבסוף כי חששה שהמוח שלה, כמו של אביה, בנסיגה, וכי אינה יכולה להמשיך לעבוד במשרה כל כך תובענית. היא המליצה בחום לממונים עליה לקדם את אילנה לרשת את מקומה, על אף חוסר הנסיון שלה. הצעתה התקבלה.

אירועי יום האישה התחילו בטוב. אומנית הציפורניים שנורית מצאה היתה מוכשרת והתור ללק ג'ל התארך. הסטייליסטית היתה פחות מוצלחת לדעתה של אילנה. היא כל הזמן הדגישה שאישה צריכה ללבוש מה שעושה לה נוח ונעים. איזה קשקוש. הרי מלכתחילה רצתה להביא סטייליסטית כדי שהעובדות יתלבשו קצת יותר אלגנטי ומחויט. היא סלדה ממראה הג'ינס המטונף ונעלי הספורט הבלויות. אישה צריכה להיראות אישה, היא חשבה.

הכריכים הקטנים שנורית הזמינה היו אסתטיים וטעימים כמעט באותה המידה. היא דאגה לכמה מגשי פירות וירקות ססגוניים לטובת אלו שבדיאטות שונות ומשונות, ציינה לעצמה בהערכה אילנה. היא עמדה לפרוש למשרדה כשחשבה שהאירוע הסתיים אבל אז נורית לקחה את המיקרופון והודיעה שיש לה הפתעה קטנה. קרן-אור, חברה שלה שהיא גם מורה ללימודי מגדר, הגיעה להרצות בהתנדבות.

היא רתחה מבפנים בזמן שקרן-אור הציגה לכל העובדות מחקרים על אי שוויון בין גברים לנשים. היא סיפרה על פערי שכר והזדמנויות, על הטיות מגדריות ועל איך אפילו הרפואה מוטה לטובת הגברים. היא נתנה כדוגמה את המחקרים על חיסון הקורונה שהתעלמו בהתחלה מההשפעות על מחזור האישה ואת הסימנים המוכרים להתקף לב, שמאפיינים בעיקר גברים, בעוד שאצל נשים זה בכלל אחרת.

קרן-אור הקרינה להן סרטון של טרנסג'נדרית שסיפרה שאחרי שהפכה לאישה היא גילתה שהיא צריכה לעמוד על שלה הרבה יותר פעמים בסיטואציות יומיומיות. היא אמרה שבאיזשהו שלב החלה היא עצמה לפקפק בדבריה ולבדוק את אמיתות דבריה פעמים מספר לפני שפצתה פיה. כגבר מעולם לא פקפקו בדבריה.

אילנה שנאה את כל דיבורי הרחמים העצמיים האלו. מי שבאמת רוצה משיגה את מה שהיא רוצה. הנה, היא בנתה עצמה בעשר אצבעות. בלי קשרים, בלי כסף, רק היא עצמה והרבה תושיה. היום כולן בוכות "אכלו לי, שתו לי," במקום להתאבד על התפקיד שהן רוצות. הנה, לה זה היה חשוב, אז היא לקחה מטפלת שתשמור על התאומים בזמן שהיא בונה את הקריירה שלה. היו שבועות שראתה אותם רק בסופי שבוע. אז מה? כל אחד צריך להקריב בשביל להצליח. גם סטיב ג'ובס לא היה איש משפחה למופת.

היא תטפל בנורית החוצפנית, חשבה לעצמה כשההרצאה הסתיימה. שקלה לפטר אותה באותו היום או לחכות לפחות עד שתגיע מחליפה. היא נכנסה לשירותים להחליף טמפון ובעודה עסוקה בענייניה מצאה עצמה מאזינה לשיחת בנות.

"אני לא מאמינה שעוד פעם הביאו לנו לק ג'ל," אמרה אחת. "ליום האישה!"

"אני נשבעת לך שאם עוד מישהו יגיד לידי לק ג'ל אני עוקרת לעצמי את הציפורניים,"

"לפחות השנה לא הביאו מאפרת..."

"הביאו סטייליסטית. זה יותר גרוע,"

"לא נכון, היא היתה חמודה הסטייליסטית. לא הרגשתי שהיא מנסה לשנות אותנו, את מבינה?"

"לפחות הביאו את הקרן-אור הזאת. מה זה השם הזה בכלל?? היא באמת היתה קרן אור ביום הזה, אה?"

הן יצאו מהשירותים ואילנה הורידה את המים. אולי היא לא תפטר אותה למרות הכל, חשבה כשתיקנה את האיפור מול המראה.

רטט נשמע ועל צג הנייד שלה הופיע 'מזכירות בית הספר'. היא תהתה מי מהתאומים הלך מכות הפעם כשלחצה על המקש הירוק.

---

דיסקליימר

הסיפור הוא פרי דמיוני, כל קשר בינו ובין המציאות מקרי בהחלט

חזרה לעמוד הסיפורים