הגרסה הכי טובה של עצמך

השעון החכם סביב פרק ידו של אלעד רטט. חמש בבוקר. אלעד כיבה אותו והתיישב במיטתו. הוא לקח נשימה עמוקה ונשף את האוויר ברעש גדול. "אני. יכול. לעשות. את. זה." אמר בקול רם לדמותו המשתקפת במראה ולקח עוד נשימה עמוקה.

בתרועת ניצחון הוא זינק מהמיטה, לבש את בגדי הריצה שהכין בערב קודם, דחף לאוזניו את הפודקאסט של ג'וני וודס ויצא לריצה בשדה שליד הבית. האנרגטיות בקולו של ג'וני גרמו לו להעלות את הקצב.

כבר תקופה ארוכה שהוא שם כסף בצד כדי לנסוע לסמינר שלו. קצת יותר מחמשת אלפים דולר רק הכנס עצמו, ארבעה ימים של הרצאות עם ג'וני וסדנה מעשית עם מדריכים שהוא הכשיר באופן אישי בבית הספר שלו. הוא גם המליץ בחום למי שרוצה לעשות שינוי משמעותי להצטרף לקבוצות ה-VIP. מספר המקומות מוגבל והוא דואג באופן אישי להיכנס לסשנים של כל קבוצות ה-VIP. שדרוג לחבילת VIP עם מקומות משופרים, רישום מהיר, כניסה חופשית ללאונג' וגולת הכותרת סשן בקבוצה קטנה ואינטימית עם ג'וני עולה תוספת של אלפיים וחמש מאות דולר.

אלעד ידע שאם רק תהיה לו הזדמנות לדבר איתו, שאם רק ג'וני ישמע את הסיפור שלו וייעץ לו מה לעשות כדי לצאת מהחיים הקטנים שלו אל החיים שהוא באמת נועד לחיות, אם זה יקרה... לא אם. כש, אלעד תיקן לעצמו בראש. מחשבה יוצרת מציאות. כשזה יקרה, הכל ישתנה. החיים שלו יעלו על המסלול הנכון להם. המסלול הנכון לו. הוא המשיך לרוץ בשדה בנחישות, מעביר בראשו את רשימת המטרות המלאה שלו, לא שומע את הלמות נעליו באדמה הקשה בגלל קולו הנלהב של ג'וני מעודד אותו שאם הוא, בן של אמא נרקומנית ואבא שנעלם יום אחד, שגדל ברחובות, עשה את זה והגיע לאן שהגיע, אז כל אחד יכול.

אלעד לא היה לגמרי בטוח לגבי הייעוד שלו, הדבר האחד הזה שבשבילו הגיע לעולם. היה לו רעיון איך להפוך את העולם למקום בטוח יותר לילדים כשהם גולשים אונליין, היה לזה אפילו שם שהוא המציא – סייבראיי, שילוב של סייבר ו-AI, או אם תרצו, סייבר ועין פקוחה שעומדת על המשמר. הוא עוד לא החליט. אבל הלוגו יהיה שילוב של עין עם האותיות AI, הוא כבר מצא איזה הודי בפייבר שמעצב לו את זה תמורת חמישה דולרים. הוא באמת צריך לכתוב לו מה קורה עם זה, עבר כבר כמעט חודש מאז שדיברו. אפילו במונחים של הודים זה הרבה.

אבל הוא עוד לא סיים לפתח את הרעיון שלו. לא היה לו מספיק זמן. במהלך היום הוא היה עסוק מדי בעבודה, מפתח בחברת הייטק אפורה ובינונית שהיתרון היחיד בה שהקולגות עימם עבד הזכירו לו מדי יום לְמה הוא לא רוצה להפוך – איש אפור וחסר אנרגיות בלי תשוקה לחיים. לא, לו יש אופי אחר. הוא לא יישאב לחיים הבינוניים האלה. לעולם.

בערבים הוא נתן שיעורים פרטיים במדעי המחשב לתיכוניסטים חסרי. ככה הוא קרה להם, חסרי. חסרי כל מיני דברים. אינטליגנציה, הבנה, סבלנות, תשוקה, אנרגיה. הוא תיעב את התלמידים שלו ותיעב את ההורים שלהם שחושבים שאם הם ממנים שיעורים פרטיים לילדים המפונקים והעצלנים שלהם זה פוטר אותם מלחנך ואת הילדים מלהתאמץ. שום דבר טוב לא צומח מפינוק, הוא ידע.

הוא הגיע לאן שהוא הגיע רק בזכות עבודה קשה. רק בזכות זה שאף אחד לא נתן לו או קנה לו או עשה במקומו כשהיה לו קצת קשה. לאמא שלו אף פעם לא היה כסף לשיעורים פרטיים, אז הוא היה חייב לשבת בחצי החדר שלו שעות ולנסות שוב ושוב עד שהצליח לפתור עוד תרגיל. כדי לממן רישיון נהיגה הוא עבד כל חופשת הקיץ בקייטנות מדע לילדים, ומה שנשאר חסך עד שיוכל לקנות לעצמו אופנוע.

אחרי שסיים את ריצת הבוקר שלו (לא פחות מעשרה קילומטרים, נפש בריאה בגוף בריא) הוא חזר הביתה, שלף את האוזניות מהאוזניים, ביצע כמה ברכות בוקר, רבע שעה של מדיטציה, זה ידוע שזה מנבא הצלחה עסקית, מקלחת קרה (באמת צריך לבדוק איפה באזור מגוריו אפשר לעשות אמבטיית קרח, ג'וני המליץ על זה יותר מפעם אחת, אמר שזה פותח את הגוף והנפש) ויאללה, לעבודה, עוקף את כל הפקקים על האופנוע.

הוא נכנס למשרד ותמר מהקבלה חייכה אליו ואמרה לו בוקר טוב. הוא זרק לה בוקר טוב בלי חיוך, כדי שחלילה לא תקבל מסר שגוי. הוא לא בקטע שלה. בכלל. הוא ידע שהיא רוצה. זה ברור, קל לראות כשמישהי מעוניינת בך. מבטים, חיוכים, העברת יד אגבית בשיער בכל פעם שהוא עובר. אבל למרות שהיא היתה נאה ומטופחת כמו שאהב, הוא לא היה יכול לסבול את הישבן שלה. את הגודל שלו למען הדיוק. הוא פשוט לא הבין למה היא לא עושה עם זה משהו. סקוואטים, פילאטיס, עיצוב, לא משנה מה. איך אפשר להסתובב ככה, ועוד ללבוש כל הזמן טייצים שרק מבליטים את המיותר. זה פשוט לא אסתטי והוא בחיים לא ירצה שמישהי כזאת תעמוד לצידו. הבינוניות התבוסתנית הזאת היא לא בשבילו.

ואז הגיעה איה. אמנם היא צעירה ממנו בכמעט עשור, אבל היא לגמרי פיט. השיער שלה חום גולש, בדיוק כמו שהוא אהב. היא היתה חטובה וניכר עליה שהיא עוסקת באופן קבוע בספורט. אחרי ארוחת צהריים משותפת גילה שהיא שוחה ורצה בכמה מרתונים. היא לגמרי תוכל להתאים לו. הוא לא הבין איך מישהי כמוה הגיעה למקום העבודה האפרורי שלו. היה לו ברור שהיא לא שייכת. היא היתה זוהרת על רקע ים המשעממים שאיתם עבד.

היא גויסה לצוות המקביל בתור ג'וניורית שרק סיימה את התואר אז לא היו להם הרבה ממשקי עבודה משותפים. הוא חיכה לשעת כושר שהגיעה בפעילות הגיבוש הקבוצתית שארגנו להם מה-HR. הוא ישב בצד בצל, מתחמק מפעילות חפש את המטמון שארגנו להם, מנסה להיראות עסוק. הוא חישב כמה כסף הוא עוד צריך לחסוך לכנס של ג'וני וודס ונחרד לגלות שהטיסות התייקרו בעוד מאתיים דולר. זה לא הגיוני.

"מה אתה עושה?" קולה הקפיץ אותו. איה התיישבה לידו על הספסל.

"כלום, סתם," ענה לה נבוך כאילו נתפס בפעילות אסורה.

היא חייכה אליו. "גם אתה לא אוהב את הפעילויות גיבוש האלו?"

הוא משך בכתפיו מבולבל.

"אז מה הסיפור שלך? אני כל הזמן רואה אותך בצד, עובד, עסוק..."

אלעד לא הצליח לחשוב מה לענות. מה יגיד לה? שהוא מחבר שקל לשקל? שהוא חושב איך לעוף ממקום העבודה שלהם כמה שיותר מוקדם? זה מסוג הדברים שלא משתפים קולגות.

"נו? אז על מה עבדת עכשיו? תספר לי," ביקשה ושפתיה הכתמתמות נמתחו בחיוך נעים.

"אני מתכנן נסיעה," אמר בקול צרוד ואז כחכח בגרונו.

"וואללה! לחו"ל? מה, טיול?" היא התלהבה.

הוא הנהן. "בערך. אני נוסע לכנס. כנס של ג'וני וודס, מכירה?"

"ג'וני וודס?? זה לא ההוא שאמרו עליו שהוא... זה לא ה... גורו הזה?"

הוא הנהן באיטיות, לא בטוח איך להמשיך, נפגע מעט מנימת קולה.

"די! זה הקטע שלך? כל השיט הזה של אם תעשו מה שאני אומר אז החיים שלכם יהיו מלאי הצלחה ותרוויחו מלא כסף? אתה קונה את זה??"

היא הביטה לתוך עיניו והוא שם לב שהעיניים שלה, שחשב שצבען חום שקד, נעשות מנומרות כשקרני השמש פוגעות בהן ופתאום הוא חשב שהיא פחות מרשימה ממה שחשב.

"אוי, סליחה, אני... אני לא התכוונתי לבאס אותך עליו או משהו,"

"לא... הכל טוב, בכלל לא התבאסתי," הכחיש.

"זה פשוט שזה הכי פסיכולוגיה בשקל כזה, לא? כאילו, אתה באמת חושב שמישהו מתעשר אחרי שהוא מקשיב להרצאה שלו? כאילו, חוץ מג'וני עצמו?"

אלעד נאטם. זו היתה פשוט טעות. הוא רצה לומר לה משהו, להחזיר לה. מי היא חושבת את עצמה?

"יאללה אתם באים?" התקרבה אליהם תמר. "תכף יוצא הסיבוב האחרון של הרייזרים, בואו, כדאי לכם לעשות..."

אלעד התרומם. "יאללה תמר, רוצה לעשות יחד?" הוא קם ממקומו מנקה את האבק המדומיין ממכנסיו והציע לה בלי להשקיע בזה מספיק מחשבה, העיקר להתרחק מאיה.

הוא ידע שהוא יתחרט על זה, אבל אחרי השיחה עם איה היה נחמד לשם שינוי לדבר עם מישהי שמתלהבת ממה שהוא אומר ומסתכלת עליו במבט שעושה לו נעים. וזה לא שהוא מתחתן איתה, נכון?

הוא נהג ברייזר והיא לרלרה ללא הפסקה כמה נחמד שהוא הציע לה להצטרף, ושבדרך כלל היא עסוקה כל הזמן בהפקה של האירוע ואין לה זמן לקחת חלק בפעילויות שהיא עצמה תכננה ואיך הוא נוהג כאילו נולד עם הגה ביד. הוא הקשיב לה בחצי אוזן ושם גז. הם נסעו בשיירה אחרי המדריך והקצב היה איטי מדי לטעמו. הוא רצה להרגיש קצת יותר את האדרנלין זורם לו בדם. והנה שוב עוצרים לחכות לכולם.

הוא המתין קצת אחרי שחזרו ליסוע כדי לצבור קצת פער. ואז כשכבר בקושי ראה את הרכב האחרון בשיירה נתן גז. זו היתה דרך משובשת יותר והרייזר הטלטל מצד לצד. הוא הרגיש שתמר נלחצת, אבל לא היה לו אכפת. זה הרגיש טוב. העליה היתה מתונה וכשהגיעו לסופה ראו את הים נפרש לפניהם על לובן גליו. ואז גם את הירידה. כל הרייזרים חיכו למטה לוודא שהוא עובר בשלום את הזווית הבלתי אפשרית הזאת.

"אין מצב," אמרה תמר לידו. "אני מפחדת."

הוא הביט בה וחייך. הוא נהנה להרגיש את הפחד שלה, והתחשק לו להגביר אותו. הוא רצה להלחיץ אותה, לגרום לה לצרוח. הוא תכנן לרדת את הירידה הזאת במהירות ותהה אם יש לו מרווח גדול בסוף הירידה להאט את המכונית בלי לפגוע ברייזר האחרון בשיירה.

"זה רק בראש שלי," מלמלה לעצמה תמר. "הפחד רק בראש שלי. הוא לא אמיתי." היא עצמה עיניים והחזיקה חזק.

אלעד הביט בה. הוא זיהה את המנטרה שתמר מלמלה לעצמה. בבת אחת עזב אותו היצר ואת הירידה ירד לאט ובזהירות לוחץ על דוושת הברקס כל הדרך.

כשהשיירה חזרה ליסוע בקצב האיטי להחריד הוא שאל את תמר, "ג'וני וודס?"

היא הביטה בו מבולבלת. "כן, אתה מכיר? אני מאזינה לפודקאסט שלו."

"כן, מכיר," זרק באדישות מנסה להסתיר את הבלבול שחש. מה לה ולג'וני וודס, תהה. היא כזאת בינונית ומעפנה. פקידת קבלה משעממת ובינונית מינוס מינוס עם תחת ענק.

"הייתי בכנס שלו. בשנה שעברה. בלאס וגאס." אמרה לו "היה משנה חיים," היא נפנתה אליו בעיניים נוצצות.

"כן? איך זה שינה לך את החיים?" תהה, מנסה להסתיר את הזלזול בקולו. היתה פקידה ונשארה פקידה.

"זה... זה יותר במחשבה, אתה מבין?" היא הגעילה אותו באושר שלה. "זה ממש פותח לך את הראש, שאתה יכול להיות כל דבר שאתה רק רוצה."

"אוקי..." הוא זיהה מרחוק את נקודת היציאה שלהם והבין שהנסיעה עומדת לקראת סיום. "אבל איך זה השפיע עלייך תכלס? את ממשיכה הרי לעבוד באותה עבודה נכון? עדיין אין לך זוגיות, נכון?" הוא לא העז להסתכל עליה והעמיד פני מתרכז בדרך אבל הרגיש שמשהו בגופה מתקשח. "לא קנית בית או השקעת בשוק ההון, נכון? אז מה השתנה?" את הדברים האחרונים הוא הניח, אבל היא לא הכחישה.

"אני... אני... אני מתכננת, כאילו. אני מתכננת להקים עסק לעוגות בעיצוב אישי. אני עכשיו עושה כמה קורסים ומתאמנת על חברות ובני משפחה תמורת תשלום סמלי."

יופי, עכשיו הוא הבין מאיפה התחת הענק שלה.

"וזוגיות... בוא נאמר שאני עובדת על זה... אתה יודע, זה לא תלוי רק בי... בכל אופן אני הרבה יותר מנסה מפעם..." היא הביטה בו והוא העמיד פנים של מתרכז בחניה. הוא העמיד את הרייזר אחרון בשורה ויצא החוצה. היא יצאה אחריו.

"בכל מקרה אלה דברים שלוקחים זמן, אתה יודע," היא הלכה לצידו וניסתה להדביק את קצב ההליכה שלו.

"כן, אבל בשביל המסקנות האלה לא צריך לנסוע עד לאס וגאס ולשלם חמשת אלפים דולר..."

"שבעת אלפים חמש מאות," תיקנה אותו תמר. "נרשמתי ל-VIP," אמרה בגאווה.

הוא נעצר והביט בה. "וואללה," הוא אמר בחוסר חשק.

"כן, אתה לא מבין איזה השראה הוא, אני ראיתי אותו פנים אל פנים, הוא אפילו דיבר איתי קצת. בעצם שני משפטים. אולי אחד. אבל הוא ראה אותי, אתה מבין? זה שינה את חיי. ממש."

הוא הנהן והסתכל על הקייטרינג פורס את האוכל של ארוחת צהריים. צחנה של אוכל משמין עלתה באפו.

"הוא אמר לי שאני יכולה..."

אחת מנשות ה-HR שאלעד לא זכר את שמה התקרבה אליהם, "תמר, צריכים אותך, הם אומרים שחסרה להם עמדה..."

תמר נפנתה אליה והלכה איתה לכיוון משאיות האוכל. "אספר לך אחר כך," היא זרקה לאלעד מאחורי כתפה.

אלעד נשאר במקומו דקות ארוכות. הוא לא היה בטוח לאיזה כיוון ללכת. הוא ראה את מרחוק את חברי הצוות שלו יחד עם צוותים אחרים משחקים לייזר טאג בשטח. איזה שעמום. זה פשוט לא בשבילו. צוות אחר כבר נעמד עם צלחות ביד בתור לעמדות האוכל שעוד לא נפתחו. תחושת קבס עלתה בגרונו. אף אחד לא ראה אותו. אף אחד לא שם לב אליו.

הוא התחיל ללכת לכיוון האופנוע שלו. הוא הרגיש את הנייד שלו רוטט בכיס שלו. זה היה ההודי מפייבר שהודיע לו שהלוגו של סייבראיי מוכן. יצא יפה דווקא, אלעד הופתע. יאללה, אפשר להתקדם. הוא עלה על האופנוע ונסע הביתה. להמשיך לעבוד.

---

דיסקליימר

הסיפור הוא פרי דמיוני, כל קשר בינו ובין המציאות מקרי בהחלט

חזרה לעמוד הסיפורים