רגעים

"אמא, את זוכרת שאמרתי לך? ממחר אני לא אוכל להגיע כל יום, בסדר? אני מתחילה עבודה חדשה מחר."

אוף. שוב יש לה את המבט הזה שאני לא לגמרי בטוחה שהיא הבינה אותי. היא מהנהנת, אבל אני בטוחה שזה ההנהון הזה שהיא סיגלה לעצמה כשהיא לא מבינה דברים עד הסוף.

"רואן המטפלת תהיה אצלך כל יום, בסדר? מעשר עד שתיים. היא תיקח אותך לקופת חולים ולבנק ולקניות. אני אנסה לעבור אצלך שוב במהלך השבוע, אבל את יודעת איך זה עבודה חדשה..."

פעם היא היתה מתלהבת כשהתחלתי עבודה חדשה. היתה שואלת מליון שאלות, מתעניינת, מתרגשת יחד איתי. היום היא אפילו לא זוכרת את השם של מומנטס, למרות שסיפרתי לה על המקום החדש כמה פעמים.

"ואם קורה משהו, את תמיד יכולה להתקשר אליי, בסדר? סיפרתי להם שם שאני עוזרת לאמא שלי לפעמים ושאני בת יחידה. הם היו מאוד נחמדים לגבי זה ואמרו שמשפחה זה לפני הכל. בסדר אמא?"

לא התכוונתי לספר להם על אמא שלי כשהתראיינתי שם. אבל כששאלו אותו למה עזבתי את 'סאנרייז', מקום העבודה הקודם, לא הצלחתי לדבוק בשקר שהכנתי מראש. זה נכון שהיו קיצוצים. פיטרו מלא אנשים. אבל הם לא היו מפטרים אותי אם לא הייתי נעדרת כל כך הרבה. עבדתי בסאנרייז חמש שנים לפני שהמצב של אמא שלי נהיה כל כך חמור שהיא לא הצליחה לקום מהמיטה ביום בהיר אחד.

נעלמתי להם לחודש בזמן שהיא היתה מאושפזת בבית החולים. בהתחלה עוד הייתי עם הלפ-טופ על הברכיים ליד המיטה שלה, כי חשבתי שאיכשהו אצליח לעבוד בין לבין או לעלות לפגישות אונליין. אבל כל מי שטיפל בקרוב משפחה שמתנדנד בין חיים למוות יודע שאי אפשר באמת לעבוד כאילו כלום. אם יש עכשיו ביקור רופאים אני לא יכולה לעלות לפגישה ולהציג את הנתונים שאספתי לכל החברה. הביקור הבא של הרופא יהיה רק אחרי סוף השבוע, ואני חייבת לדבר איתו ולומר לו שאמא לא הגיבה טוב לתרופה שנתן לה אתמול ושהוא חייב לתת לה משהו אחר. ואם אמא צריכה שיחליפו לה חיתול, אני לא יכולה להגיד לה שאני בדיוק באמצע פריצת דרך כלשהי וחייבת להתרכז כדי לסיים. אז עזבתי הכל והלכתי לחפש כוח עזר פנוי שיוכל להחליף לה. לא תמיד מצאתי.

בחודש ההוא שנעדרתי בו כמעט לחלוטין מהעבודה סאנרייז קיבלו את זה ממש בסדר. הם אמרו את כל הדברים הנכונים, ואפילו שלחו פרחים וקאפקייקס ממותגים לבית החולים. אבל קצת אחרי שאמא שלי חזרה הביתה לקחו אותי לשיחה בשביל "ליישר קו". ככה הם קראו לזה. הסבירו לי שעד כה הם ספגו את ההיעדרויות המרובות שלי, אבל מעכשיו אני צריכה לקחת את עצמי בידיים ולהקפיד לעשות את כל השעות שלי בכל יום. הם גם אמרו שהצוות שלי התלונן שבגלל שלא הייתי כל העומס נפל עליהם.

הנהנתי. גם ככה הרגשתי חרא ולא היה לי נעים מקטיה שהיוותה את כל "הצוות" שלי. ובאמת ניסיתי להתמיד ולעשות את כל השעות, אבל המטפלת ששלחו מהביטוח הלאומי לא הגיעה, ולאמא שלי היתה ביקורת בבית החולים. אז יצאתי לקחת אותה לתור. ביום אחר המטפלת היתה חולה, ולאמא שלי לא היה אוכל בבית, אז יצאתי מוקדם לקחת אותה לסופר. שבועיים מאוחר יותר המטפלת עברה תאונת דרכים ושלחו מטפלת אחרת, אבל בלי רכב. וכך זה נמשך ולי כבר נגמרו ימי המחלה ממזמן וקטיה הפסיקה לקרוא לי לאכול איתה צהרים ואז הגיעה סטודנטית משום מקום למשרת ג'וניור, שבדיעבד הבנתי שהיתה המחליפה שלי כשהגיעו הפיטורים.

במומנטס הבהרתי מהרגע הראשון שאני מטפלת יחידה באמא שלי, ושייתכן שאיאלץ להיעדר לפעמים. הבטחתי שאשלים את כל השעות וכמה שאצטרך. הם באמת קיבלו את זה יפה. "להפך," הם אמרו לי. "אנחנו חברה שמקדשת את הרגעים החשובים בחיים. ומה יותר חשוב מלטפל בבת משפחה?" והם חזרו על זה בכל ראיון שעברתי שם.

---

אחרי שחזרתי הביתה מהביקור אצל אמא, חיממתי לי פירה במיקרו והתיישבתי עם הלפ-טופ והצלחת מול הטלוויזיה. הפעלתי את ערוץ הקרטונס ברקע, ופתחתי את המחשב. ארבעה חודשים לא עבדתי. הגיע הזמן לעדכן בלינקדאין את מקום העבודה החדש שלי החל ממחר.

אחרי שהוספתי רשומה חדשה לרזומה הנחתי את המחשב בצד ושקעתי בקטע ישן של האחיינים של דונלד דאק שוחים בכסף תוך כדי אכילת הפירה שכבר הספיק להתקרר. צליל נוטיפיקציה הוציא אותי מבהייה אינסופית.

מישהי בשם תהילה כתבה לי הודעה בלינקדאין:  "שלום לוסי, ראיתי שהתחלת לעבוד במומנטס ואני חייבת להזהיר אותך מפניהם. הם לא מה שהם אומרים שהם. הם מסוכנים! אני לא יכולה לפרט עוד כרגע, אבל אני הולכת לחשוף אותם בקרוב, אז אני ממליצה לך לחשוב פעמיים אם את רוצה לעבוד במקום כזה."

כיביתי את הטלויזיה ולקחתי את המחשב לידיים. "על מה את מדברת? מה יש לך עליהם?" עניתי לה.

לקח לה כמה דקות לענות ואז הופיעה התשובה שלה: "אני עבדתי במומנטס עד לפני שנה וחצי, אבל אז גיליתי משהו שהם לא היו רוצים שאחרים ידעו. לא העובדים שלהם ובטח לא הלקוחות."

גלגלתי עיניים. כנראה איזו מטורללת שהחליטה להידבק דווקא אליי. "אוקי, ו...? מה זה היה? את לא מצפה שבגלל שמישהי שאני לא מכירה כותבת לי בלינקדאין אני לא אעבוד שם, נכון? אז או שתכתבי לי מה גילית או ש..."

עד שתהילה תענה לי נכנסתי לפרופיל שלה לראות עם מי יש לי עסק. היא עבדה בכמה מקומות שמעולם לא שמעתי עליהם. היא לא עדכנה בפרופיל שהיא עזבה את מומנטס, אז מקום העבודה הנוכחי שלה הוא עדיין מומנטס, כבר חמש שנים. אני לא חושבת שאני צריכה להתרגש ממישהי ממורמרת שפוטרה מזמן ושנה וחצי לא מצליחה למצוא עבודה.

"תאמיני לי, מה שמצאתי עליהם הוא משהו גדול. את לא רוצה להיות מקושרת אליהם כשזה יתפוצץ."

"אוקי, תודה שהזהרת אותי." כתבתי לה. ולעצמי הוספתי, אני אקח את הסיכון. איזו אישה מטורפת.

---

כבר ביום הראשון במומנטס הייתי צריכה לצאת מוקדם. אמא שלי לא הרגישה טוב, רואן היתה ביום חופש והמטפלת המחליפה לא הגיעה ולא ענתה לטלפון.

"לא נורא," יהודה המנהל שלי אמר. "במילא ביום הראשון זה בעיקר להכיר את כולם והרבה התקנות של כל התוכנות שתצטרכי. התקנת כבר הכל, לא?"

"כן," הנהנתי והודיתי לו והתנצלתי כנראה יותר מדי פעמים.

"תמסרי לה הרבה בריאות," הוסיף כשהעמסתי את התיק על הגב עם הלפ-טופ החדש שקיבלתי מהעבודה.

למזלי בהמשך אותו שבוע לא קרו אירועים נוספים ויכולתי להגיע באופן רציף לעבודה ולהוכיח להם שהגיוס שלי לא היה טעות. יהודה התגלה כמנהל מקצועי עם מלא ידע. הוא סיפר לי שאבא שלו זכרונו לברכה היה חולה דיאליזה. ככה הוא בעצם גילה את מומנטס. אבא שלו היה אחד המשתמשים הראשונים באפליקציה. את כל הזמנים המתים שלו בהמתנות לרופאים או לטיפולים הוא המיר לכסף, מה שעזר לו לקנות עוד תרופות יקרות.

"זה קלאסי לחולים כרוניים, תחשבי כמה זמן הם נמצאים במצב של המתנה. מחכים לתור. מחכים לטיפול. מחכים. אז התקנתי את האפליקציה לאבא שלי והסברתי לו איך משתמשים בה. הוא היה משתמש כבד," יהודה צחק. "היום אנחנו קוראים להם משתמשי זהב. זה בעצם יהיה תחום המחקר שלך בעצם. איך להפוך כמה שיותר משתמשים למשתמשי זהב."

"כמה..." הבנתי פתאום מה רציתי לשאול ותפסתי את עצמי בזמן.

"כמה הוא הרוויח?" יהודה צחק. "התמחורים היו אז שונים קצת. הוא התחיל בלמכור 60 שעות בחודש הראשון, שזה כבר המון, כן? זה היה אז כמה מאות דולרים. אולי 600. אבל מהחודש השני הוא הבין את הקטע ומכר כמעט כפול מהזמן שלו. ואז הסכום גדל משמעותית לכמה אלפים. זה מאוד משתלם. בטח לחולים סופניים. זה מציל אותם."

לא כל כך הבנתי איך זה מציל אותם, אבל לא הרגשתי בנוח לשאול.

"אגב, אנחנו במומנטס לא קוראים לזה 'למכור זמן', אלא 'לשחלף את הזמן'."

בערב, כשביקרתי את אמא שלי התקנתי לה מומנטס. הסברתי לה איפה היא לוחצת כדי 'לשחלף את הזמן' שלה.

"תראי אמא, את יכולה לבחור כאן כמה זמן את רוצה לשחלף, את רואה? אפשר חמש דקות, עשר דקות, חצי שעה, או לפי כמות שעות. אז אם נגיד את ממתינה עכשיו בבית מרקחת בתור ויש עשרה אנשים לפנייך, אז את פשוט פותחת את האפליקציה, לוחצת על הכפתור הסגול שכתוב עליו שחלף, ובוחרת כמה זמן לשחלף. נגיד בבית מרקחת עשר דקות."

"מה? על מה את מדברת לוסי'נקה?"

"אמא, את זוכרת שסיפרתי לך שהתחלתי עבודה חדשה? במומנטס?"

אמא שלי הנהנה באופן לא מחייב.

"אז זה מה שהם עושים. אנחנו. זה מה שאנחנו עושים. את יכולה למכור את הזמן שלך. תחשבי, כל הזמן שאת יושבת ומחכה, את יכולה לעשות מזה כסף. כסף שנוכל להשתמש בו בשביל מטפלת, או בשביל תרופות בשבילך."

"למה שאני ארצה למכור את הזמן שלי?" אמא שלי לא הבינה את הקטע. "זה כל מה שנשאר לי..."

"מה זאת אומרת, אמא? זה הזמן המת הזה שאת גם ככה לא עושה בו כלום."

"אין דבר כזה זמן מת, לוסי, אין דבר כזה."

"טוב, אמא. רק תנסי, בסדר? מתי יש לך תור? מחר, נכון? תנסי בשבילי, רק חמש או עשר דקות, ותספרי לי איך זה היה. זה חשוב לי למחקר שלי לעבודה."

אמא שוב הנהנה באופן לא מחייב.

בלילה שוב קיבלתי הודעה מתהילה: "חשבתי שהבנת שלא כדאי לך לעבוד שם,"

"אני באמת מעריכה שהזהרת אותי, אבל את לא מכירה אותי, ולא יודעת עלי כלום, ולפעמים אין ברירה, צריך להתפרנס..." ניסיתי לצאת דיפלומטית בלי להעליב אותה.

"את עושה טעות. טעות חמורה. הם לא מי שהם אומרים שהם. אני אפיל אותם. הם גמורים."

"מה אכפת לך כל כך ממני? את לא מכירה אותי. אז למה את מזהירה דווקא אותי?"

תהילה לא ענתה על השאלה הזאת, והיא כבר לא נראתה מחוברת יותר לרשת. מעניין מה הסיפור שלה.

"אתה מכיר מישהי שעבדה פה בשם תהילה?" שאלתי את יהודה למחרת.

"איזו תהילה? תהילה מור?"  יהודה שאל.

הנהנתי.

"כן, היא עבדה פה פעם. בחורה קצת מוזרה. את מכירה אותה? יש לך קשר אליה?"

"לא. היא כתבה לי בלינקדאין לפני שהתחלתי לעבוד פה."

"כן? מה היא רצתה ממך?"

"יום לפני שהתחלתי לעבוד פה היא ראתה ששיניתי את מקום העבודה למומנטס, וכתבה לי שלא כדאי לי להתחיל לעבוד כאן,"

"אוי, טוב, אני מצטער שזה קרה. הפיטורים היו לא הכי נעימים. בואי נאמר שזה לא משהו שאופייני למומנטס. לא מפטרים פה כל כך מהר, וגם אם כן... זה לא מגיע למקומות כאלה. היא היתה... משהו מיוחד." יהודה ניסה להסתיר גיחוך.

הנחתי שלא תהיה עוד הזדמנות לדבר על תהילה, ובכל זאת היא סיקרנה אותי אז המשכתי.

"היא אמרה שיש לה משהו על מומנטס שהולך להפיל את החברה. יש לך מושג על מה היא מדברת?"

"לא," יהודה נענע בראשו. "בואי נאמר שאני לא בטוח שהיא היתה הכי בריאה בנפשה... מה שלום אמא שלך?"

יהודה העביר נושא, ואני כבר לא ראיתי טעם לדבר על תהילה. בפעם הבאה שהיא כתבה לי חסמתי אותה ושכחתי ממנה.

"מה נשמע אמא? מה שלומך?"

רואן המטפלת שוב חלתה אז הגעתי לאמא שלי עם שקיות קניות שעשיתי לה בסופר. הנחתי את השקיות על שולחן המטבח והתחלתי לפרוק את תכולתן במקום. אמא שלי, בניגוד להרגלה, לא עזרה לי, אלא ישבה על הכורסה בצד.

"מה קרה, אמא? את לא מרגישה טוב?"

התקרבתי אליה עם שני קרטונים של חלב (למה אישה שחיה לבד צריכה שני קרטונים חלב, לא אבין לעולם), ובחנתי את פניה. היא לא נראתה טוב. הקמטים בפניה העמיקו, השיער שלה הקליש, הגב השתוחח עוד. משהו בחיוּת שלה התעמעם. היא לא ענתה לי.

"התחלת לקחת כדור חדש? אולי תקבעי תור לדוקטור אולמן? שתראה אותך? מתי היית אצלה בפעם האחרונה?"

"אני בסדר," אמא שלי הרימה חלושות את ידה בביטול. "סתם זִיקנה, שימי את החלב במקום."

אחרי שסיימתי לסדר הכל במקום התיישבתי ליד אמא שלי על הספה. לקחתי את הטלפון שלה ונכנסתי לאפליקציה של קופת החולים לקבוע תור לרופאה שלה.

"השתמשת באפליקציה של מומנטס? יצא לך?"

"כן, השתמשתי בזה פעם או פעמיים. זה נחמד סך הכל."

פתחתי את האפליקציה שלה לבדוק מה היה השימוש שלה.

"אמא! את שחלפת יותר ממאה שעות! מתי הספקת??"

"כן? לא יודעת, השתמשתי בזה כמה פעמים, כמו שאמרת. בתור בקופת חולים, בלילה עד שנרדמתי..." הרווחתי כסף, לא?"

"כן, כן, הרווחת כבר... ואוו! יותר מאלף דולר! אמא, יפה!! תוכלי להביא מטפלת פרטית כל פעם שרואן חולה, ולא לחכות למחליפות האלה שלא מגיעות בכלל..."

אמא שלי חייכה אליי בעייפות.

"ומה את אומרת על החוויה? אהבת?"

אמא שלי לא ענתה. היא נרדמה. כיסיתי אותה בשמיכת צמר החומה שהיתה מונחת על הספה ויצאתי בשקט מהבית.

זִיקנה זה אף פעם לא מחזה נעים, בטח כשמדובר בבן משפחה קרוב. ואני מרגישה שהטיפול באמא חולה הגיע מוקדם מהצפוי. אמא שלי טיפלה בסבתא שלי כשהיתה אולי בת חמישים, אחרי שכבר היתה לה קריירה מבוססת ומשפחה וזוגיות. ואני? אני עוד עובדת על כל זה ולא בהצלחה יתרה.

למחרת, כחלק מתוכנית החפיפה, נקבעה לי פגישה עם מולי, היזם של מומנטס. כבר פגשתי אותו כשהתראיינתי לתפקיד, כי הוא צריך לאשר כל גיוס חדש למומנטס, אבל זה היה לשיחה קצרה מאוד. מולי הוא בערך בגילי, אבל עם רזומה הרבה יותר מוצלח ממה שאני הספקתי לעשות בשלושים ואחת שנותיי. הוא הספיק להקים שלושה סטארטאפים, ולעשות אקזיט בשניים מתוכם. מומנטס זה השלישי.

ידעתי עליו, מראיונות שנתן לפודקאסטים שהאזנתי להם כשהתכוננתי לתפקיד, שהרעיון להקמת מומנטס הגיע אליו כשטיפל בסבו החולה. רק שלו, בניגוד אליי, היה גם את הידע המתאים לעשות עם זה משהו. הוא בדיוק סיים את לימודי הדוקטורט שלו בפיזיקה כשגילה איך ניתן לשחלף זמן, ועל זה מיהר להוציא פטנט. והשאר, כמו שהוא אוהב לומר, פיזיקת קוונטים. "כל הזמן הזה, שסבא שלי חיכה בהמתנה לטיפול, היה יכול להיות מתורגם לטיפול רפואי טוב יותר." הוא סיכם בפודקאסט.

"אנחנו נעבוד הרבה בצמוד," הוא אמר לי כשהתיישבנו בחדר ישיבות 'אורלוגין'. כל חדרי הישיבות נקראו בשמות שקשורים לזמן.  "חשוב לי שתרגיש בנוח כאן, את חלק חשוב מאיתנו, בסדר?"

הנהנתי.

"יש לך שאלות?"

"איך...איך זה מרגיש לשחלף את הזמן? זאת אומרת, זה כואב? מה מרגישים?"

מולי חייך. "לא ניסית, אה? תנסי, ספרי לי איך זה."

הוא צודק, אני צריכה לנסות. הנהנתי שוב וחייכתי אליו בחזרה.

"יש לי עוד שאלה. יכול להיות שאתה זוכר מישהי תהילה? שעבדה פה? פוטרה לפני שנה וחצי?"

עווית חלפה על פניו. "תהילה? בטח שאני זוכר! אישה מאוד מרשימה, חבל שזה לא הסתדר. היה לה איזה משהו אישי, שלא יכלה להמשיך אצלנו."

הנהנתי.

"את מכירה אותה?" מולי המשיך.

"לא, היא כתבה לי בלינקדאין. הזהירה אותי לא לעבוד פה."

"הזהירה אותך?? למה?" הפליאה שלו נראתה לי אמיתית.

"היא לא אמרה. וכתבה לי שוב ושוב. אז חסמתי אותה."

מולי שחרר גיחוך קל. "כן, אה? היא משהו מיוחד. באמת הפציצה פה בהתחלה, אבל משהו קרה לה לאורך התקופה שלה כאן. אני חושד שהיא עברה איזו התמוטטות כלשהי. היא התהפכה במאה שמונים מעלות. היא לא אמרה לך משהו על זה? או על התקופה שעבדה כאן?"

"לא. כלום. רק שלא כדאי לי לעבוד כאן ושאני עושה טעות."

"סיפור עצוב הסיפור שלה. חבל. היא היתה מבריקה."

משכתי בכתפיי. אני לא באמת מבינה מה הסיפור שלה.

"כך חולפת לה תהילת עולם..." אמר מולי כשסיימנו את הפגישה.

בערב נכנסתי לאפליקציה של מומנטס וניסיתי לשחלף זמן. יש כמה חוקים בסיסיים כשמשחלפים זמן. צריך להיות במקום אחד, ולא בתנועה (למרות שבקרוב מולי הבטיח שיהיה ניתן לשחלף זמן אם נמצאים בתנועה פסיבית – במטוס או ברכבת), וצריך להיות במצב של המתנה. כלומר לא באמצע שעושים משהו אקטיבי, כמו לדבר או לאכול. יש איזשהי מגבלה שלא ניתן לשחלף יותר משעתיים רצופות. זכרתי שיהודה הסביר לי שעוד לא יודעים מה עלול לקרות אם משחלפים תקופות ארוכות, ושבמהלך המחקרים הקליניים היה איזה בחור חוכמולוג שניסה לשחלף את כל הזמן שהיה לו עד סוף הניסוי שהוא לקחת בו חלק, וזה הסתיים לא טוב.

התיישבתי בסלון מול הטלוויזיה ופתחתי את האפליקציה של מומנטס. בדקתי את השעה. 20:38.

כמה זמן תרצו לשחלף?

5 דקות, כתבתי ואז הקשתי על אישור.

שחלפתם בהצלחה 5 דקות!

העברנו לחשבונכם 0.9 דולרים.

תודה שהרווחתם את הזמן שלכם!

השעון בטלפון הראה 20:43. לא הרגשתי כלום. ניסיתי לחזור על הפעולה עם עשר דקות ואחר כך חצי שעה, הסכום שנצבר לי עמד על 7.5 דולרים ואני לא הרגשתי שום שינוי בגוף או בהרגשה. פיהוק נפלט לי והבנתי שאני כבר עייפה. השעה היתה קרוב לתשע וחצי, קצת מוקדם בשביל ללכת לישון, בטח כשלפני שניה עוד היה שמונה וחצי. אבל אז נזכרתי שיהודה אמר לי משהו על זה בחפיפה. שלמרות שזה לא מרגיש ככה, הזמן באמת עובר עבור המשתמשים של מומנטס, וכל התחושות הפיזיולוגיות של הגוף תואמות לזמן שעבר – עייפות, רעב, עיכול, וכן הלאה. מומנטס לא מסיעה אנשים בזמן, היא פשוט מכווצת ומרחיבה אותו לפי הצורך. שמתי את הטלפון בטעינה והלכתי לישון.

בבוקר כשהגעתי למשרד שמעתי את שמה של תהילה מתגלגל במשרד. בקפיטריה כמה עובדים שאני לא מכירה דיברו על הפרומו שעלה אתמול לכתבה שעשו עליה. מסתבר שהיא מימשה את האיומים שלה והלכה לתקשורת לחשוף את מה שלא יהיה שהיא חושבת שיש לה על מומנטס. מישהי נמוכה עם משקפיים אמרה שאין לה כלום והיא סתם ממורמרת. מישהו רזה מאוד עם שיער מאפיר טען שאם יש לה משהו על מומנטס ראיון איתה יכול לעשות נזק גדול מאוד. מעניין מה זה יכול להיות סיכמה מישהי גבוהה עם קארה מחומצן וחיוך עוקצני.

קצת לפני ארוחת הצהריים מולי קרא לכל החברה לשיחה בחדר הישיבות '80 יום'.

"חשוב לי לעדכן את כולכם שמדובר בעובדת שפוטרה לפני שנה וחצי בנסיבות לא נעימות עבורה. מיותר לציין שאין באיומיה דבר והכל הוא נטו נטו ניסיון שלה לנקום בחברה על העוול שלתחושתה בלבד נעשה לה."

"שימו לב שמאז היא לא מצאה עבודה כי אף אחד לא ימליץ על מישהי כמוה," אמרה הנמוכה עם המשקפיים ואחרים סביבה גיחכו.

"נכון, אחרי ההתנהלות שלה כאן אני אישית לא הרגשתי בנוח לתת לה המלצה במקום אחר, עם כל הרצון הטוב." אמר מולי.

"טוב, עכשיו, אחרי שהיא שורפת את עצמה ככה בתעשייה היא בטוח לא תמצא מקום אחר..." הוסיפה הממושקפת.

מולי התעלם מההערה שלה והמשיך. "מיותר לציין שאנחנו כבר התחלנו תהליך עם עורכי הדין שלנו לבטל את שידור הכתבה בסוף השבוע ולהטיל עליה צו איסור פרסום, כך שאני לא צופה איזה נזק או השפעה מהסיפור הזה. רק מכה קטנה בכנף." הוא חייך.

בחנתי לעומק את מפת העולם העתיקה שמאחוריו, בזמן שמולי ענה על כל מיני שאלות. על מפת העולם היה מצוייר כדור פורח ונכתב מתחתיו "הזמן הוא משרתם של אלו שיודעים להשתמש בו." איזה מדהים זה שמולי גילה איך לשלוט בזמן, חשבתי.

"בכל מקרה, חשוב לנו שאם תהילה מנסה ליצור איתכם קשר, אל תענו לה, ומיותר לציין שאנחנו מבקשים לא להתראיין בתקשורת. בשביל זה יש לנו עורכי דין שמומחים לטפל במקרים כאלה. הם יקברו את הסיפור הזה טוב טוב. כך חולפת לה תהילת עולם..." מולי סיים את דבריו באותן מילים שאמר לי כששאלתי אותו על תהילה לראשונה.

נגמרו השאלות, כנראה בגלל ששעת ארוחת הצהריים התקרבה.

"טוב, אז תמשיכו בעבודה הטובה שאתם עושים. כל הכבוד!"

חיפשתי בהיחבא את הפרומו שכולם דיברו עליו. ממה הם כל כך חוששים, תהיתי. מצאתי אותו ביוטיוב בקלות. פעם ראשונה שראיתי אותה, מעבר לתמונת פרופיל שלה בלינקדאין. הראו אותה רק לכמה שניות, אבל המבט שלה היה נראה לי מטורף. הקריין אמר בקול דרמטי "מה מסתתר מאחורי האפליקציה הטרנדית מומנטס? והאם זמן באמת שווה כסף? מה המחיר שלו?" הלוגו של מומנטס הופיע באדום על המסך. מה יש לה על מומנטס, תהיתי. יהודה בדיוק התקרב אליי אז מיהרתי לסגור את הטאב של היוטיוב. הוא התחיל לדבר איתי על המשימה הראשונה שלי, אז עזבתי את העניין בינתיים.

באמצע ההסברים של יהודה היתה לי שיחה מרואן, המטפלת של אמא שלי.

"לוסי? לוסי?"

"כן?"

"לוסי?" היא הרימה את קולה.

"כן!" הרמתי גם אני את קולי, כדי שתשמע אותי, נבוכה מיהודה שצריך לחזות בזה.

"לקחו את אמא באמבולנס. לקחו אותה לבית חולים,"

"מה קרה?" צעקתי, ולא רק בגלל שרואן חצי חירשת.

"היא לא הרגישה טוב, התעלפה, תבואי לבית חולים, כבר הרבה זמן היא נראית חולה,"

"אוקי, תודה רואן, תודה,"

השיחה נותקה ואני נותרתי מבולבלת. לסיים את הפגישה עם יהודה? מה קרה לה? מתי הייתי אצלה בפעם האחרונה בכלל? לפני שלושה ימים. גם אז היא נראתה לא משהו. חולנית כזאת. זקנה יותר מבדרך כלל. כאילו עברה עוד קפיצה בזִיקנה.

כמו שתינוקות עוברים קפיצות גדילה ובבת אחת עוברים איזה שלב בהתפתחות שלהם, ככה גם אנשים מבוגרים עוברים בבת אחת דעיכה בחיוּת שלהם. עוד טווח תנועה שהלך לאיבוד. עוד אזור במוח שאחראי על זיכרון מסויים שנפל. עוד שיער שאיבד צבע, ברק, או פשוט נשר בבת אחד ונפרד מהגוף השברירי. עוד איבר שלא עומד בעומס ובפגעי הזמן. לב, כליה, כבד.

יהודה התחיל להתרומם.

"אני צריכה ללכת," הבטתי בו במבט מתנצל.

הוא הנהן. "כן, הבנתי את זה. הרבה בריאות לאמא שלך,"

"תודה," אמרתי ואספתי מהר את החפצים שלי, דוחפת אותם בערבוביה לתיק.

להפתעתי מצאתי את רואן יושבת ליד המיטה של אמא שלי כשהגעתי למיון. אמא שלי נראתה כאילו עברו עשר שנים מאז שראיתי אותה. קטנה ומצומקת, חיוורת ומלאת קמטים. אינפוזיה טפטפה לה ליד ככל הנראה מים פיזיולוגיים, כי לדבריה של רואן הרופאים עוד לא סיימו את הבדיקות שלהם. שחררתי את רואן לדרכה אחרי שהודיתי לה שוב ושוב, מנסה לזכור להביא לה עוגה לשבת או פינוק אחר לאות תודה על עזרתה.

"מה קרה?" שאלתי את אמא אחרי שנשארנו שתינו לבדנו (כשמעבר לווילון חדר מיון שלם שוקק ורוחש).

"כואב לי, קשה לי," היא ענתה. "לא הרגשתי טוב. מתי הרופא צריך להגיע?"

"לא יודעת, אמא. את יודעת איך זה במיון, לפי דחיפוּת. זה שקיבלת מיטה זה כבר הישג אדיר."

"איפה הטלפון שלי? אני רוצה לשחלף כמה דקות."

"לא יודעת, אמא. הבאת אותו בכלל?"

חיפשתי מסביב במיטה ובשידה הסמוכה ולא מצאתי את הטלפון שלה. התקשרתי אליה ולא שמעתי את הצלצול.

"בטח רואן שכחה לקחת אותו כשהאמבולנס הגיע,"

"טוב, לא נורא. נחכה בסבלנות. כמו פעם, לא?"

"את יכולה ליסוע הביתה להביא לי אותו?"

הבטתי באמא שלי. המבט בעיניה היה עכור. לא הייתי בטוחה אם היא בכלל שומעת אותי. היא ניהלה שיחה עם עצמה.

"תעזבי את זה עכשיו, אמא. עוד מעט הרופאים יבואו. אני רוצה להיות כאן, לדבר איתם."

"אבל אני צריכה את הטלפון שלי. אני לא יכולה להיות כאן בלי הטלפון שלי. תלכי הביתה להביא לי אותו. זה צ'יק צ'אק."

אמא שלי היתה כאחוזת אמוק. לא הצלחתי להוריד אותה מעניין הטלפון. מעולם לא ראיתי אותה בכזה חוסר שקט, בטח שלא סביב ענייני טכנולוגיה. מזלי שבדיוק אז הגיעה הרופאה ששמה קץ לדיון.

אחרי עוד כמה בדיקות שלקחו שעה וחצי שחררו את אמא שלי. חיכינו שעה למכתב שחרור (שבמהלכה היא שיגעה אותי שוב על הטלפון שלה בזמן שניסיתי להסביר לה שעד שאלך ואחזור כבר ישחררו אותה), והסעתי אותה הביתה. כשנכנסנו הביתה היא התנפלה על הטלפון שלה וישר נכנסה לאפליקציה שלנו.

"אמא, מה את עושה? הגענו הביתה. את לא צריכה לשחלף זמן עכשיו. את בבית."

אמא שלי הביטה בי, לא מבינה מה אני רוצה.

"טוב, לא משנה, תעשי מה שאת רוצה, תרגישי טוב. אם קורה משהו תתקשרי אליי ישר, בסדר?"

אמא שלי הנהנה בלי להקשיב. פניה הוארו מאורו של המסך והיא התעלמה מנוכחותי.

באנחת תסכול סגרתי את הדלת.

משהו בהתנהגות של אמא הציק לי. היא התנהגה כמו אחרונת המכורות סביב האפליקציה שלנו. הבנתי שאולי יש כאן משהו שכדאי לחקור. שאולי אם היא מתנהגת ככה יש עוד לקוחות שמשתמשים באפליקציה כמוה.

עוד היה מוקדם כשהגעתי הביתה, אז פתחתי את הלפ-טופ ושלפתי נתונים מהדאטה-בייס. ניסיתי להבין את דפוס ההתנהגות של המשתמשים בחתך לפי גילאים. התוצאות הממו אותי, למרות שראיתי את זה קורה לנגד עיניי עם אמא שלי.

דפוס השימוש של משתמשים עד גיל 65 הוא די רציף. קצת כמוני. יש כאלה שניסו קצת והפסיקו. ויש אחרים שמשחלפים כמה שעות בודדות בשבוע באופן קבוע פחות או יותר. החל מגיל 65, למרות שמדובר בקבוצה קטנה של משתמשים (מה שהגיוני, כי יש להם פחות אוריינטציה טכנולוגית) תדירות השימוש עולה באופן כמעט אקספוננציאלי. הסיבה היחידה לכמעט היא שבכל זאת, זמן הוא משאב מוגבל, ולא ניתן לשחלף את כולו (האפליקציה לא מאפשרת, גם אם מישהו ממש מנסה).

מעל ל-80% מהיוזרים בקבוצת הגיל הזאת הגיעו למקסימום שעות שחלוף ביום. כלומר 16 שעות ביום! זה מטורף! ניסיתי למשוך את הנתונים עבור היוזר של אמא שלי, וגיליתי שגם היא הגיעה לשימוש מאוד גבוה באפליקציה. בשבוע האחרון היא שחלפה בממוצע 14 שעות ביום. ואוו, זה ממש הרבה. למה היא שחלפה כל כך הרבה שעות?

אני צריכה להציג את המספרים ליהודה, אבל קודם רציתי לדבר עם אמא שלי, להבין למה היא עושה את זה. התקשרתי אליה וישר הגעתי לתא הקולי. כנראה הלכה לנוח אחרי מאורעות היום. היא תמיד סוגרת את הטלפון שלה כשהיא הולכת לישון.

פתחתי את הסלאק וכתבתי ליהודה שהייתי רוצה להציג לו דשבורד נתונים שבניתי. עד שהוא יענה לי נכנסתי לשאר הקבוצות של העבודה בסלאק. בקבוצה של כל העובדים בישראל גיליתי ש"איום תהילה" הוסר ושעורכי הדין הצליחו למנוע את שידור הכתבה ושצו איסור פרסום הוטל על כל העניין.

תהילה. שכחתי ממנה. מעניין אם מה שהיא גילתה קשור איכשהו לממצאים שלי. הסרתי את החסימה וכתבתי לה. פתאום עניין אותי מה שיש לה לומר. אולי היא באמת גילתה משהו שאחרים לא יודעים. שהאפליקציה גורמת להתמכרות בקרב קשישים או משהו כזה. הרי הביאו אותי בדיוק כדי לחקור את איך גורמים לשאר המשתמשים להשתמש יותר באפליקציה.

"הי, מה קורה?" כתבתי לה. התכוונתי להמשיך לכתוב, אבל התשובה שלה מיהרה לצוץ על המסך.

"הו, שלום לך. מה קרה שנזכרת בי?"

לא הספקתי לענות ורצף הודעות ממנה המשיכו להופיע.

"כתבתי לך כל כך הרבה הודעות ולא ענית לי

עורכי הדין שלכם מנעו את פרסום הכתבה שלי, אבל אל תדאגי, אני עובדת כבר על דרך לפרסם הכל. את יכולה להגיד את זה למולי ולכולם

אותי לא עוצרים. אתם לא יודעים עם מי הסתבכתם"

"רגע, שניה," כתבתי לה. "חכי רגע. אני לא מייצגת עכשיו את כל מומנטס. זאת רק אני. אני רוצה לדעת מה גילית. מה יש לך על מומנטס שאת רוצה לחשוף?"

"עכשיו את רוצה לדעת? עכשיו? איפה היית לפני שבוע? לפני שבועיים? לפני שהתחלת לעבוד שם? אני הזהרתי אותך!!!"

"אבל מעולם לא אמרת לי למה. את יכולה להגיד לי עכשיו?? שאדע במה מדובר??"

"את בתפקיד שלי, נכון? את האשת דאטה שלהם עכשיו, נכון?"

אני לא ידעתי שהחלפתי את תהילה בתפקיד. לא היה לי מושג.

"כן..." עניתי.

"פשוט תעקבי אחרי הנתונים. תבדקי מה אנשים מגיל 60 ומעלה עושים עם מומנטס. איך הם בוחרים לנצל את הזמן שלהם."

"ראיתי. אני רוצה לדעת מה גילית."

"זה לא לכאן. אנחנו צריכות להיפגש פנים מול פנים."

"אוקי, תגידי מקום ושעה ואני אגיע."

---

קבעתי עם תהילה להיפגש למחרת בקפה, אבל אמא שלי התקשרה בדיוק כשעמדתי לצאת לפגישה. רואן שוב חולה. נאלצתי לדחות את הפגישה עם תהילה ביום נוסף. היא לא קיבלה את זה יפה, וענתה בארסיות האופיינית לה.

"אמא, למה את משחלפת כל כך הרבה זמן?" ניצלתי את ההזדמנות שבאתי אליה והיא היתה במצב רוח טוב בשביל לקבל עוד מידע.

"אוי, לוסינ'קה שלי," היא השתמשה בכינוי החיבה ששנאתי. "את יודעת מה זה להזדקן? הכל כואב, הכל קשה. הכל. לקום בבוקר מהמיטה, לעמוד. ללכת. כואב. כבר אין שומדבר מעניין בטלויזיה. השמיעה שלי לא מה שהיתה. הידיים שלי לא מה שהיו. פעם אהבתי לצייר על כלים, את זוכרת?"

"בטח שאני זוכרת! הנה, ציירת על המגש הזה," הצבעתי על המגש שעמד במרכז שולחן הואכל.

"נכון," הוארו פניה. "אהבתי מאוד לצייר, היתה לי יד עדינה ונהניתי מאוד לשחק עם הצבעים." פניה התכרכמו. "כבר אין לי כוח, לוסי'נקה שלי. אין לי כוח. אני עייפה, אני רוצה להעביר את הזמן. שיעבור. אין לי חשק לעשות כלום."

"מה אין לך חשק? ומה עם חברות? היית הולכת פעם בשבוע לפרלמנט של הבנות, לא?"

"כבר מזמן אין פרלמנט. התפרק. הבן של אידית שם אותה בבית אבות בצפון. רותי נפטרה, זוכרת? לקחת אותי ללוויה. מירה עברה לגור ליד הבן שלה בפורטוגל. אין פרלמנט."

"אז אולי תלכי למועדון? יש כמה מועדונים לקשישים, אה, סליחה, אנשים מבוגרים, פה בעיר," קיוויתי שאמא שלי לא תשים לב שקראתי לה בטעות קשישה.

"זה לא מעניין אותי, לוסי'נקה שלי. את לא מבינה? אני לא צריכה יותר להעביר את הזמן. האפליקציה הזאת שלימדת אותי? היא מעבירה לי את הזמן. זהו. אני לא צריכה יותר כלום."

הנהנתי והחזקתי את הדמעות בפנים. הבנתי מה היא ניסתה לומר לי ולא הייתי בטוחה מה אני חושבת על זה, אבל שמחתי שיש לה איזושהי הקלה.

---

למחרת שוב ניאלצתי לדחות את תהילה. לאמא שלי היה תור לדוקטור אולמן ורציתי להצטרף אליה. רציתי לדבר איתה על דיכאון בגיל השלישי, ואולי לבקש שתיתן לה משהו למצב הרוח.

"תראי, המצב של אמא מדרדר," הרופאה חמורת הסבר דיברה אליי. "הגוף שלה כאילו הזדקן בחצי שנה האחרונה בעשר שנים. בכל המדדים יש החרפה במצבה, ואין לרפואה המודרנית הסבר למה זה קרה."

שתקתי מנסה להבין מה היא אומרת לנו בעצם. הטלפון שלי לא הפסיק לרטוט מהתראות והפכתי אותו כדי שלא יבלבל אותי.

"את יודעת, זאת לא פעם ראשונה שאני נתקלת בתופעה הזאת," שיתפה אותי הרופאה. "בשנה האחרונה הרבה מטופלים שלי כמו הזדקנו בבת אחת. זה משהו שרפואה מערבית לא יודעת להסביר. ויצטרכו מחקרים על זה. גם רופאות אחרות קולגות שמטפלות בקהילה מספרות על אותם ממצאים. לא הרבה פציינטים אמנם, אבל יש מובהקות ברורה שיש קבוצה באוכלוסייה שמזדקנת פתאום מהר יותר."

הנהנתי לאט, וניסיתי לראות שאני מבינה.

"ואתם לא יודעים מה גורם לזה?"

"לא, לא יודעים. אבל הגיל הפיזיולוגי של אמא שלך עומד על 82. למרות שהיא עוד לא בת 72. את מבינה את המשמעויות של זה??"

אמא שלי ישבה לידי ולא הגיבה ולא דיברה. היא התעסקה בטלפון שלה וסגרה ופתחה את האפליקציה שלנו.

"אמא תעזבי את זה עכשיו." לקחתי לה את הטלפון מהיד. "הבנת מה הרופאה אמרה?"

היא הנהנה במבט מעורפל.

"את רוצה שהיא תיתן לך משהו לכאבים? או אולי למצב הרוח?"

"לא צריך שומדבר לוסי'נקה שלי. הכל טוב," היא חייכה אליי בעייפות וליטפה את פני. מגע כף ידה נעם לי.

אני אתגעגע אליה, הבנתי. בקרוב מאוד היא תשחלף גם את מעט הזמן שעוד נותר לה. אני צריכה להעריך כל רגע איתה. הבטתי בעיניה וראיתי שהיא מבינה הכל.

כשיצאנו מהרופאה ראיתי מיליון הודעות זועמות מתהילה. היא בברור לא תקינה. קיללה אותי בשלל שפות ואיימה עליי אלף איומים שונים. חסמתי אותה שוב, והפעם לנצח נצחים. היא יכולה לקפוץ לי עם התגלית המרעישה שלה. זה לא משנה. אולי עדיף ככה. שתשתוק.