חיים אמיתיים

שילה בחנה את התפוח שעמד על הכן. היא ידעה שעוד כמה שעות, ממש אחרי שתסיים להריץ את כל הפקודות בטלפורטר הניסיוני החדש, התפוח יעלם ויצוץ במשטח האלקטרומגנטי שנמצא בקצה המעבדה. בארבעת חודשי העבודה שלה בחברת אייפופ היא ביצעה כבר מאות ניסויים, שהתחילו מפריטים אורגניים הרבה יותר קטנים כמו פירור לחם, ואז פתית קורנפלקס ואז עוגיית חמאה. וכל פעם מחדש התרגשה שהפעילה את הטלפורטר בחוסר אמון שהפריט ישתגר לנקודה אחרת במרחב.

הפיתוח היה מאוד ראשוני. היא הרגישה בת מזל לקחת חלק בשינוי פני העתיד. כרגע הם התמקדו בשיגור למרחק מטרים בודדים. אבל היא ידעה שלא ירחק היום שיתחילו לשגר בעלי חיים קטנים ואז גדולים יותר ויותר ולמרחקים גדולים יותר עד שיצליחו לשגר בני אדם. היא ידעה שהתגלית שלהם והמחקר שבו היא לוקחת חלק ישנו את פני האנושות לעד, באופן שהיא לא מצליחה אפילו לדמיין.

בכלל, היא בתקופה טובה בחייה, אולי הכי טובה. זה התחיל מאז שהתחילה לצאת עם עידו. נכון, היא יודעת שהוא לא מושלם, בלשון המעטה. אבל הנה, גם לה יש מישהו, וזה אפילו מרגיש רציני. האם זה מי שהיא חשבה שהיא תמצא את עצמה איתו? לא, ברור שלא, אבל ממרום 35 שנותיה היא מבינה שזה כנראה הכי טוב שהיא תמצא. ככה זה אצל כולם.

---

עוד לפני הדייט הראשון שלה עם עידו היא כבר היתה מוכנה להתפשר. שיחות ארוכות עם אמא שלה, אליה היתה מתקשרת אחרי כל דייט ששוב אכזב, שכנעו אותה שכנראה הבעיה בה. מכל חברותיה היא היחידה שנותרה ללא בן זוג. אמא שלה היתה הבן אדם היחיד שהיתה לו הסבלנות המספקת להקשיב לה ולנתח כל דבר שקרה בדייט. מה הוא אמר ומה היא ענתה ולמה הוא לא רצה. "את צריכה להתפשר שילי שלי," היתה אמה אומרת. "פרינס צ'ארמינג יש רק באגדות. אז הוא לא הציע לשלם עלייך, אז מה? מה עדיף? להישאר לבד כמוני? זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לאישה. ולי לפחות היה כבר אותך כשאבא עזב אותנו..."

וזה הוכיח את עצמו. היא לא נרתעה כשעידו כתב לה באפליקציה שלא בא לו לצאת וקר נורא. והיא הסכימה לבוא עד אליו אפילו שהוייז הראה זמן נסיעה של חמישים ושבע דקות. היא לא נבהלה גם כשנכנסה ליחידת דיור ששכר אז ומצאה אותו סרוח על הספה בטרנינג מתעקש לסיים את משחק הפיפ"א שהיה בעיצומו. היא התעקשה למרות הכל להישאר ולהכיר את הבחור שהתיימר להיות הדייט שלה. נכון, זה לא היה בילוי מוצלח, וגם הסקס היה מאכזב, אבל היתה בה הידיעה שאם היא תתעקש מספיק ולא תוותר, אולי זה יסתדר. אולי היא תצליח למצוא בן זוג.

---

היא שפשפה את עיניה. קפה. היא חייבת קפה. היא הביטה בשעון וניסתה להבין כמה זמן יש לה. השלב הזה, בו המערכת ממירה את התפוח למידע קוונטי, אורך כארבעים דקות. אמנם על פי הפרוטוקול צריך להיות חוקר נוכח בכל שלבי הניסוי, אבל זה נועד רק ליתר בטחון, כשיש אנשים נוספים במעבדה שעלולים להיכנס ולסכן את הצלחת הניסוי. השעה היתה מאוחרת מספיק כדי שהמעבדה והמשרד כולו יהיה נטוש. וקפה גם הוא חיוני להצלחת הניסוי, לא? ובית הקפה הוורוד שפתחו למטה כמו קרא לה לבוא אליו.

היא וידאה שאין אף אחד ונעלה את המעבדה ליתר ביטחון ולקחה את הארנק הקטן שאמא שלה קנתה לה בפריז מזמן. בקפה היא נעמדה בתור מאחורי אישה מתולתלת בשמלה פרחונית מתנפנפת עם תרמיל טיולים על הגב שהזמינה קרואסון שוקולד ענקי. פיה של שילה העלה ריר אבל היא לא העזה לחלום אפילו על ביס קטן ממנו. היא לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שאכלה פחמימה ריקה שכזאת. ככה אמא שלה היתה קוראת לקרואסונים ומיני מתיקה, פחמימות ריקות. "אצלנו במשפחה אסור לנו לאכול פחמימות ריקות. רואים את זה ישר. בזרועות, בירכיים, בבטן, לא חסר" היתה אמה מפרטת וצוחקת. לפעמים גם היתה מדגימה על גופה את האזורים המועדים לפורענות.

כשהגיע תורה הקופאית הביטה בה במבט מבולבל. "את לא איתה?" היא הצביעה על המתולתלת שהיתה לפניה. וכששילה החזירה לה מבט שואל הקופאית אמרה, "שיו, אתן ממש קופי. קופי! כאילו, לך יש שיער בלונדיני מוש והכל, והיא..." החוותה בידיה בצידי ראשה להמחשת הנפח, "אבל בפנים אתן בול! קופי!"

אחרי ששילה הזמינה וחיכתה לקפה שלה היא ניסתה לגנוב הצצה בזו שהיתה לפניה, שהקופאית טעתה לחשוב שהיתה אחותה האובדת.

"הלי!" קרא הבריסטה מאחורי הדלפק והגיש למתולתלת קפה ושקית נייר מרשרשת.

הלי לקחה את הקפה וניגשה לעמדת הסוכר והמכסים. שילה מיהרה לקחת גם את הקפה שלה לאותה העמדה וניסתה להביט בפניה של הלי. הן אכן נראו דומות מאוד לשלה, אם כי לא קופי כמו שהקופאית הציגה את זה.

הלי הבחינה במבט שלה. "היי," חייכה אליה.

שילה היתה נבוכה. "היי," פלטה.

"מה קורה? רוצה לשבת איתי? לשתות קפה?" הלי שאלה אותה והחוותה בידה לשולחן סמוך.

שילה הציצה בשעון. יש לה עוד זמן. ההלי הזאת הביכה אותה. מי מציעה לאישה זרה לשבת איתה לשתות קפה? אנשים עושים את זה? מצד שני, למה לא? ככה תהיה לה הזדמנות להתבונן בפניה בלי הפרעה.

"אוקיי," ענתה שילה והתיישבה. "יש לי רק רבע שעה, אני באמצע עבודה,"

"את עובדת פה? די! בדיוק חשבתי לעצמי שבגלגול אחר אני הכי רואה את עצמי עובדת במשרד כזה רציני, משהו עם הייטק ומחשבים, הכי יש לי ראש ריאלי," הלי צוחקת. "אבל זה כל כך רחוק ממני היום..."

שילה רצתה לומר לה שזה לא בדיוק כמו שזה נשמע, 'הייטק ומחשבים', אבל הלי הזאת סיקרנה אותה יותר, ובאמת משהו בפנים שלה היה מוכר. מוכר מדי. זה כאילו שהיא התבוננה בפנים שלה, אבל עם הבעות פנים אחרות, כמו בינה מלאכותית שמנסה ליצור סרטון על סמך תמונה בודדת.

"במה את עובדת?"  שילה שאלה כי נבהלה לפתע מהשתיקה.

הלי חייכה. "אני מטיילת. מטיילת וכותבת. לפעמים טורים לעיתון, לפעמים קטעי מעבר למופע. זה מה שאני עושה עכשיו האמת. אני צריכה לכתוב קטעי מעבר להרכב מוזיקלי. לפעמים אני כותבת סתם לעצמי."

"וואללה," שילה הנהנה מבולבלת. "את כאילו נוודית דיגיטלית?"

הלי צחקה והסבירה לה שלא, יש לה דירה, והיא פשוט אוהבת מאוד לטייל ולפעמים היא לוקחת את העבודה לטיולים שלה.

שילה הנהנה למרות שלא בדיוק הבינה. מה הטעם בלטייל אם צריך לעבוד בין לבין?

"גם אני אהבתי פעם לכתוב." נזכרה לפתע. "כתבתי אפילו יומן. הרבה שנים."

"מגניב," זרקה הלי ונגסה בקרואסון שלה בתאווה. "גם אני כתבתי יומן בילדותי, ככה התחיל התחביב שלי בעצם שהפך למקצוע."

כל הפנים שלה התלכלכו באבקת סוכר ושוקולד ושילה נאבקה ברצון שלה להציע לה מפית, כמו שאמא שלה נוהגת לעשות.

"אני לא ממש זוכרת למה הפסקתי האמת." שילה הרהרה בקול. "נראה לי שפשוט הייתי עסוקה מדי... כן, אמא שלי גם אמרה לי שאי אפשר באמת להתפרנס מכתיבה..."

---

היא נזכרה איך פעם, כשעוד היתה סטודנטית, היתה צריכה ללמוד למבחן ביסודות החומרים, אבל סיפור שהתחילה לכתוב שאב אותה אליו. זה היה סיפור עתידני כזה על כמה חברות שהולכות לתערוכה שמציגה את כל הפיתוחים הכי חדשניים וטכנולוגיים שיכלה לחשוב עליהם. היא כל כך אהבה את הסיפור שאפילו חשבה להציע לאילנה, החברה הציירת שלה, לאייר אותו לקומיקס. כשסיימה לכתוב שלחה אותו לאמא שלה שבכלל לא הגיבה.

אבל אחר כך כשנכשלה במבחן והיתה צריכה לגשת למועד ב' אמא שלה הזכירה לה, "זה לא המבחן הזה שבמקום ללמוד אליו כתבת את הסיפור ההוא על תערוכת העתיד? נו, ואחר כך את עוד מתפלאת שנכשלת? סיפורים זה נחמד לתחביב, אבל לא קונים עם סיפורים במכולת, נכון?"

היא חושבת שזה היה הסיפור האחרון שכתבה. אפילו קומיקס לא יצא מזה. אילנה נעלמה מחייה זמן קצר אחרי ששלחה לה את הסיפור. נכנסה להריון ואז התחתנה. באינסטה היא נראית תמיד מאושרת עם השלושה ילדים הצמודים שלה והבית במושב עם גינת הירק הקטנה שהיא מתפעלת.

---

"אז יאללה, את תמיד יכולה לחזור לזה, אם את רוצה," הלי חייכה אליה בפנים נקיות שכנראה הספיקה לנקות בזמן ששקעה במחשבות.

"כן, אה?" אמרה שילה. היא הביטה בחטף בשעון.

"גם אמא שלי לא היתה מבסוטה מזה שכתבתי. אבל היה לי מזל. בתיכון המחנכת הנוראית שלי נכנסה להריון, ובאמצע השנה עזבה במפתיע. בטח שמירת הריון, או משהו כזה, היא היתה באמת נורא מבוגרת כבר... בכל אופן, הגיעה איזו מורה מחליפה, צעירה כזאת, והיא גילתה שאני כותבת, ואהבה נורא כל מה שכתבתי וממש עודדה אותי לכתוב..."

חבל שלה לא היתה מורה כזאת, היא נזכרה בפזית המורה שלה בתיכון, רווקה זקנה, מצומקת כזאת. היא שנאה ילדים, אולי בגלל שמעולם לא היו לה, והוציאה הכל על ילדי הכיתה שחינכה. גל של קינאה על המחנכת שלא זכתה לה שטף אותה.

"שיט, אני חייבת לחזור למעבדה."

"באסה, היה דווקא נחמד, לא? קחי את המספר שלי," הלי הכתיבה לה את מספר הטלפון שלה ואז גם שמרה את של שילה. "אכתוב לך כשאני בסביבה," אמרה כששילה התרוממה ומיהרה לדרכה.

---

את צליל השגיאה של הטלפורטר שילה שמעה עוד לפני שפתחה את הדלת. שיט. משהו נכשל בניסוי. המידע הקוונטי של התפוח כבר החל ליצור אותו במשטח האלקטרומגנטי. אבל היתה תעופה באמצע תהליך ועל המשטח הופיעה רק ליבת תפוח. היא נכנסה לקובץ הלוגים לחקור את התקלה. זה הולך להיות ערב ארוך.

---

'מה קורה? ספונטנית להיפגש להמשיך את השיחה ממקודם?'

הודעת הוואטסאפ מהלי קפצה על מסך הנייד של שילה שניה לפני שפתחה את דלת הדירה. היא מיהרה לענות לה.

'בדיוק נכנסת הביתה. חושבת שאבלה ערב עם חבר שלי. נתכתב מחר?'

היא נכנסה הביתה כשהלי בדיוק החזירה לה לייק.

"היי ממי, מה נשמע?" היא קראה לחלל החדר החשוך. היא הדליקה את האור. "עידו? מה קורה?"

עידו היה שרוע על הספה, ישן. "תכבי את האור," התלונן והתהפך לצד השני.

"מה, נרדמת?" היא נאלצה להתקרב אליו ולחזור על השאלה, כי הוא לא הגיב.

"חיכיתי לך שתבואי ותכיני לנו ארוחת ערב,"

"אתה רוצה שאני אכין לנו לאכול?" היא הרימה את מבטה מבולבלת לעבר המטבח. היא כל כך קיוותה לראות סלט ושתי חביתות על שולחן ערוך שממתין רק לה.

"עכשיו כבר לא משנה," הוא מלמל. "נרדמתי,"

'טוב, מסתבר שחבר שלי נרדם על הספה... ההצעה עדיין בתוקף?'

שלחה להלי בוואטסאפ.

---

הן נפגשו בבית קפה קטן בשוק. משולחן פינתי שילה בחנה את הלי כשהגיעה, נופפה לשלום והתקרבה אליה. התנועות שלה היו גמישות יותר. ניכר שהיא בכושר הרבה יותר משילה, ששגרת העבודה במעבדה גרמה לה לחוש מבוגרת מ-35 שנותיה. אם גם היא היתה מטיילת בעולם וחיה כמו הלי חסרת דאגות, גם היא היתה נראית כמוה, תהתה.

שילה היתה נבוכה. זה הפתיע אותה. איזה מן רגש מוזר להרגיש, מבוכה. כל כך הרבה זמן לא חשה אותו. הפעם האחרונה שזה קרה לה היתה כשעוד היתה בעולם הדייטים. כנראה בדייטים עם עידו, עד שהכירו מספיק כדי להרגיש בנוח אחת עם השני. מבוכה, היא הבינה, זה רגש שמרגישים אותו פחות ופחות ככל שמתבגרים. היא התענגה על התחושה שהמפגש עם מישהי לא מוכרת עורר בה.

"את יודעת, זה נורא מביך אותי, לשבת איתך ככה," שיתפה את הלי.

"באמת? למה?"

"כי אנחנו לא מכירות,"

"אהה. אז יאללה, תשאלי אותי מה שבא לך, שתרגישי שאנחנו מכירות מימים ימימה," היא חייכה אליה ולגמה מהתה ג'ינג'ר דבש לימון שבדיוק הונח מולן. "יאללה, אל תתביישי," הלי עודדה אותה כשראתה ששילה מתמהמהת.

היו לשילה מיליון שאלות לשאול את הלי, אבל היא לא הרגישה בנוח ככה סתם לשאול מישהי שהיא לא מכירה שאלות נורא אישיות.

"אז את לבד? את לא בזוגיות?"

הלי חייכה אליה. "כן. עכשיו אני לבד."

"ואת לא מפחדת להיות לבד?"

"לא, מה יש לי לפחד? למה, את מפחדת להיות לבד?" הלי שאלה ודקרה עלה חסה ופרוסת מלפפון בקערת הסלט הכפרי שהונחה מולה. היא לעסה ברעבתנות והביטה בשילה למוצא פיה.

"לא יודעת. כן? כן, אני חושבת שזה מפחיד."

"כי? מה כבר יכול לקרות? במקרה הכי גרוע אני אמות, את מבינה?"

שילה שתקה.

"טוב, אוקיי, תראי," הלי המשיכה. "זה לא כזה פשוט. לפני שנה וחצי יצאתי ממערכת יחסים מתעללת. מתן היה מרשים מאוד. כולם התאהבו בו על המקום. הוא היה חתיך כזה וגבוה, ויש לו כשרון דיבור כזה, את מבינה? מלא בטחון. היינו ביחד כמעט עשר שנים. הכרנו באוניברסיטה. הוא למד מנהל עסקים. חשבתי שהוא מושלם. והוא באמת היה מושלם... בהתחלה."

הלי לגמה מכוס המים שלה, מהורהרת.

"את החיים הייתי נותנת לו, אם הוא היה מבקש. הייתי בעולם אחר. תמימה. עולם של גבר ואישה שמתאהבים ממבט ראשון והם חיו באושר ועושר."

"אז מה קרה?"

"קרו הרבה דברים. קצת קשה לי לדבר על זה, אפילו עכשיו." היא חייכה חיוך עצוב ואז מיד התנערה ממנו. "אבל אמרתי לך שאת יכולה לשאול מה שאת רוצה. זה גם בסדר, כי בכל פעם שאני מספרת על זה זה נהיה קצת יותר קל להתגבר על זה."

שילה התנועעה על הכיסא בחוסר נוחות.

"הוא היה משחק לי במוח, את מבינה? מכירה כאלו? אומר משהו אחד ועושה משהו אחר. מבקש ממני להזמין מקום למסעדה ואז צועק עליי שמה פתאום אני על דעת עצמי מזמינה במקום כזה יקר. ניסיתי לומר לו שהוא זה שביקש, אבל לא היה עם מי לדבר. הוא היה כל כך משכנע שלפעמים פקפקתי בעצמי, אולי אני טועה. וזה כל כמה ימים פיצוץ עולמי כזה. על שטויות. וכל כמה ימים אני חושבת שאני משוגעת. אבל בין לבין? הוא כזה נסיך. חמוד, מפנק... חוץ מהשתיקות בעצם.

"שתיקות?" שילה שאלה.

"כן, לפעמים הוא כל כך כעס עלי, ככה הוא אמר, שהוא לא היה מסוגל לדבר איתי. לא מסוגל לסבול את הנוכחות שלי. זה היה יכול לקחת יום, יומיים. אפילו שבוע. וכל הזמן הזה הוא כאילו היה הפגוע. ממני, כן?"

שילה חשבה על עידו. היא היתה צריכה לחשוב איזה מזל יש לה שעידו לא כזה. אבל זה לא מה שהיא חשבה. היא חשבה שאולי היא עושה טעות. ואם היא לא חושבת, אחרי הסיפורים של הלי, שאיזה מזל יש לה שהיא עם עידו, יש כאן בעיה.

"אם לא הייתי שם לא הייתי מאמינה שהבנאדם שכל כך אהב והשקיע וחיזר ופינק הוא גם הבנאדם שאחר כך עקב אחריי לאן אני הולכת ועם מי אני נפגשת ולמה קניתי קפה קר בשבע עשרה שקל..."

הלי המשיכה לספר עוד ועוד על האקס שלה ועל איך נפקחו לה העיניים כשקיבלה בוואטסאפ תמונות אינטימיות שלו במיטה עם אישה זרה. שילה ניסתה להאזין והגיבה נכון במקומות המתאימים, אבל כל מה שהיא רק הצליח לחשוב עליו זה מה לעזאזל היא עושה עם עידו. לא הגיוני שכל כך רע לה איתו, נכון? מה, יכול להיות שהיא לא שמה לב שהיא בעצם כל כך סובלת?

היא הרגישה שיש איזה חדר בראש שלה שהיה נעול עד עכשיו והמפתח אליו אבד ופתאום הלי באה משום מקום עם מפתח מאסטר ופתחה אותו וכל המחשבות והדברים שהיא ידעה על עידו צפו ועלו. היא לא רוצה להיות איתו. רע לה איתו.

גם אחרי שנפרדו לשלום שילה ישבה באוטו וניסתה להבין מה היא מרגישה לגבי עידו. לא יכול להיות שיש מקום בתוכה שמרגיש ככה, נכון? בדמיונה ראתה אותם מתחתנים יחד, מקימים משפחה, מגדלים ילדים, מזדקנים. אלה היו התוכניות שלה. זה העתיד שלה. זה החלום שלה שבקרוב מאוד יתגשם.

היא גירשה את כל המחשבות הרעות שהפגישה עם הלי העלתה. כנראה שמכל הסיפורים המזעזעים שלה היא חשה הזדהות והשליכה את זה על עידו, או איזה קשקוש פסיכולוגי אחר. הלי ממש טובה בלספר סיפור, חשבה שילה. אבל זה לא אומר כלום על עידו ועליה. הם אוהבים ואם להלי היתה מערכת יחסים רעה זה שלה, זה לא אומר כלום על שילה.

---

 כמה ימים אחר כך הן נפגשו שוב לקפה של אחר צהרים מאוחרים. שילה אמנם החליטה בינה לבין עצמה לא להיפגש עם הלי יותר, אבל היא שוב מצאה את עצמה בשעות הערב שקועה בעבודה, עידו היה באיזה כנס מהעבודה והלי בדיוק כתבה לה שהיא ממש קרובה לעבודה שלה ואולי היא במקרה שם ופנויה לקפה. מה כבר יכול לקרות, תהתה בינה לבין עצמה, מתפלאת על עצמה שלמרות התחושות שאיתן יצאה מהפגישה הקודמת משהו בה משתוקק לפגוש בה שוב. היא פשוט סקרנה אותה ההלי הזאת.

היא בדקה שהניסוי עובד כראוי, ושהבאג שגילתה בפעם הקודמת  כבר תוקן והריצה שוב את הניסוי. הפעם היה זה כפיס עץ שהמערכת למדה כדי שתוכל לשגר אותו למשטח הנחיתה המרוחק מרחק מטר אחד. היא נעלה את המעבדה וירדה לקפה הוורוד. הלי כבר עמדה בקופה והזמינה.

"הי," חיבקה אותה ושאלה "מה להזמין לך?"

"אתן אחיות?" שאלה במבט חשדני הקופאית.

"כן," חייכה אליה הלי ופנתה לשילה, "מה בא לך?"

"קפה וסלט יווני," מיהרה שילה להזמין, תחושת חוסר נוחות עולה בה שעקפה את התור שאמנם היה קצר, אבל היה גם קצר רוח לתחושתה.

אחרי שהתיישבו שילה שוב ציינה לעצמה שגם הפעם הלי התפנקה בפרוסת עוגה שנראתה שווה במיוחד.

הלי קלטה את מבטה, "רוצה? את מוזמנת להתכבד. הבאתי שתי כפיות," היא הרימה כפית אחת וביתרה את העוגה.

"לא, תודה, כבר שנים אני לא נוגעת," שילה מהירה להסיט את מבטה הכמה.

"סבבה,"

שילה כרסמה בסלט שלה מתחילה להתחרט שהסכימה לפגישה. היא אמנם היתה רעבה אבל מה היה לחוץ לה להיפגש עם הזרה הזאת שבעצם אין להן שום דבר במשותף מלבד כמה קווי פנים דומים.

"את שאלת אותי בפעם הקודמת אם אני לא מפחדת להיות לבד," הלי התחילה לומר. "אז חשבתי על זה עוד אחרי השיחה שלנו."

שילה המהמה באופן לא מחייב. לא רק היא חשבה על הפגישה הקודמת שלהן.

"אז לא. אני ממש לא מפחדת להיות לבד. יש לי את עצמי. אני יודעת שזה נשמע הכי קלישאה בעולם, אבל אני באמת מעדיפה להיות עם עצמי מאשר למצוא את עצמי עם גבר שרק עושה לי רע. את מבינה את זה, נכון?"

"כן, ברור שאני מבינה את זה," שילה התעוררה. "בואי נאמר שהייתי צריכה לנשק הרבה צפרדעים לפני שהכרתי את עידו," היא העלתה הבעה של גועל. "אני יודעת מה המצב בחוץ. ממש מזל שמצאתי גבר כמו עידו."

"כן? ספרי לי עליו. לא אמרת עליו כלום,"

"הוא..." שילה נתקעה. היא לא היתה בטוחה פתאום מה יש לה לומר עליו. "הוא ממש חמוד..."

"כמה זמן אתם ביחד? איך הכרתם?"

"הוא... הוא עובד באיזה מקום שמספק פתרונות מים לחקלאים וכאלה, הם מזמינים אותו ומראים לו את השטח שלהם, או משהו כזה והוא מתאים להם את הפתרון הכי אידיאלי. הוא גם עוסק במשהו שקשור לגדרות, אבל אני לא הכי בטוחה... הוא בכנס בטבריה עכשיו על זה."

"נחמד, נשמע מעניין," הלי אמרה. "אז מה התוכניות שלך כשהוא לא נמצא?"

"לעבוד... לשתות איתך קפה..."  שילה חייכה אליה.

"רוצה ליסוע מחר לטייל? תכננתי לקפוץ מחר לאיזה נחל ליד פרדס חנה. זאת תקופה מעולה עכשיו. המים צלולים צלולים. אפשר אחר כך לנגב חומוס בבלו בס. בא לך?"

"לא, אני לא יכולה. צריכה לעבוד."

"טוב, איך שמתאים לך. אם תתחרטי את יכולה לכתוב לי מחר על הבוקר. אולי תתעוררי מחר ולא תרגישי טוב..." היא קרצה לה.

אחרי שסיימו לאכול ונפרדו לשלום היא עלתה חזרה למעבדה. הפעם השלב הראשון עבר בהצלחה והמערכת סיימה ללמוד את המבנה הקוונטי של כפיס העץ. כפיס העץ החל להיעלם ממשטח הזינוק ולצוץ מחדש במשטח הנחיתה. קסם!

כל פעם שעוד משהו הצליח והורגשה עוד התקדמות קטנה לקראת המהפכה, שבינה לבין עצמה קראה לה המהפכה הקוונטית, משהו בתוכה ניתר באושר.

היא פתחה את הנייד שלה ושלחה הודעה לעידו מה שלומו.

'חרא כנס' ענה לה חזרה ושלח לה תמונה שלו בלי חולצה על רקע הכנרת.

'לא נראה שאתה סובל'

'כן, היה משעמם, אז חתכתי מהכנס והלכתי לטייל קצת. כמה אפשר לשבת באולם ממוזג ולשמוע על החידושים האחרונים בתחום?'

'תהנה. אני עוד בעבודה...'

ואז היא הוסיפה 'נדבר בערב', אבל ההודעה נשארה לא נקראה.

בבוקר שילה שלחה הודעה להלי שהיא פתאום לא מרגישה טוב עם קריצה והיא בטח מפתחת משהו וכדאי שלא תגיע לעבודה ומתי היא באה לאסוף אותה.

---

"מאיפה היא צצה פתאום ההלי הזאת??" עידו כעס ושילה לא היתה בטוחה למה.

"לא יודעת, הכרתי אותה בקפה הוורוד מתחת לעבודה שלי. מה זה משנה?"

"משנה שאני חוזר אחרי יומיים מתישים של כנס בצפון, ואני מגלה שהחברה שלי מטיילת לה בנחלים בפרדס חנה עם חברה שבחיים לא שמעתי עליה. זה מה שמשנה!"

שילה היתה המומה. מאיפה הגיעה הציפייה ההזויה הזאת שהיא תחכה לו בבית כשהוא חוזר מהכנס שלו, שבבירור הוא עשה בו חיים ובכלל בילה בים רוב הזמן?

"לא חשבתי שזה יפריע לך בכלל, אתה גם יצאת לטייל בכנס שלך..."

"אל תשני נושא! אני בכלל לא בטוח שאני אוהב את ההשפעה שלה עלייך."

"ההשפעה שלה עליי?? על מה אתה מדבר?"

"לא יודע, אני חשבתי שאת תחכי לי בבית. כתבת שאת מתגעגעת אליי,"

"באמת התגעגעתי אליך..." היא התקרבה אליו מנסה לפייס אותו.

"מה זה? שרשרת חדשה? הוא הדף אותה.

היא נפגעה אבל לא רצתה להראות לו שנעלבה.

"כן, קניתי אותה באיזו חנות ממש חמודה באורוות האמנים. זאת אבן האהבה. חשבתי עליך כשקניתי אותה."

"נראה לי עבדו עלייך. אבן אהבה עאלק. כמה שילמת עליה?"

היא פייסה אותו בחיבוק ובנשיקה ובמגע, כמו תמיד, ורק מחשבה אחת ניקרה לה בראש: למה הוא לא אמר לה פשוט, תתחדשי.

בערב, אחרי שאכלו ארוחת ערב מעשה ידיה של שילה, ואחרי שהתפייסו וצפו בעוד פרק של הלוטוס הלבן, עידו אמר פתאום, "אני מעדיף שלא תיפגשי איתה יותר. יש לי הרגשה לא טובה לגביה,"

"עם מי?" שילה היתה מבולבלת.

"עם החברה החדשה הזאת שלך, איך אמרת שקוראים לה? הילה?"

"הלי."

"כן, הלי. איתה. אל תיפגשי איתה."

"מה? אבל למה?"

"לא יודע. יש לי הרגשה לא טובה. זה כמו בפרק הזה שראינו עכשיו, שכל הזמן יש תחושה שמשהו רע הולך לקרות. שזה לא ייגמר בטוב. אז ככה אני מרגיש לגביה."

שילה לא אהבה את הבקשה שלו בכלל. זה לא התאים לה שהוא מנסה להכתיב לה את החברות שלך.

"אני אף פעם לא ביקשתי ממך שום דבר כזה, נכון? את יודעת שאני אוהב אותך, ואם את אוהבת אותי את צריכה להתחשב בי. וגם ככה, אתן בקושי חברות. מתי בכלל הכרתן? לפני שבוע??"

"קצת יותר..." שילה ענתה. היא לא היתה בטוחה מה זה בכלל קשור כמה זמן הן מכירות.

"מה אכפת לך בכלל? זאת סתם מישהי,"

"אז אם זאת סתם מישהי, לא תהיה לך בעיה לא להיפגש איתה. יש לך מלא חברות אחרות... בכלל לא ידעת שהיא קיימת לפני חודש..."

שילה היתה מבולבלת. לא היה לה כוח לריב איתו, וכנראה שהן גם לא היו מתחברות אם הוא לא היה נרדם באותו יום על הספה. זו באמת חברות שנוצרה ממש במקרה.

"מה, זה כל כך חשוב לך?"

"כן. זה מאוד חשוב לי."

היא היתה מוכנה להתפשר. בכל זאת הוא בן הזוג שלה. ופשרות הן חלק מזוגיות טובה, לא? וגם זה לא יהיה לה קשה במיוחד. זה לא שהן החברות הכי טובות או משהו כזה.

---

שילה היתה מרוכזת מאוד. הטלפורטר לא עבד והיא חיפשה בלוגים את הבעיה. אולי היא שכחה לתת את אחת ההרשאות ליוזר שלה. היא היתה לחוצה. השעה כבר היתה מאוחרת והדד ליין היה קרוב מאוד. זה חייב חייב להצליח.

דפיקה בדלת הסיחה את דעתה. "היי מותק," הראש של עידו הציץ במעבדה.

"הי!" היא הופתעה, "אסור לך להיות פה,"

"אני יודע, אני יודע," הוא הצביע על השלט שעל הדלת בו נכתב שהכניסה אסורה.

"חכה שניה, אני רק מסיימת כאן משהו קטן..." היא נתנה לעצמה את ההרשאות המתאימות והריצה שוב את הניסוי אוטומטית. "יאללה, בוא נצא מכאן, שלא יראו אותך במעבדה."

הם ירדו לקפה הוורוד ואחרי שהזמינו אספרסו לו והפוך לה הוא סיפר שקראו לו למילואים והוא בא במיוחד להודיע לה לפני שאוספים אותו.

שילה הופתעה. "מה קרה שקוראים לך מעכשיו לעכשיו?"

"את יודעת איך זה," הוא מושך כתפיים. "בכלל, שקוראים לי למילואים אני לא שואל שאלות... אני ישר מתייצב."

"לכמה זמן זה יהיה?"

"אמרו שבועיים. אולי יותר."

זה לא התאים לה. היא התחילה לחשב את המשמעות של שבועיים מילואים בחיים שלה. היא רצתה  שהוא כבר יציע לה. אם הוא יהיה שבועיים או אפילו שלושה במילואים, כל החבר'ה עם כל התלונות על הנשים שלהם יוציאו לו כבר את החשק, ואחרי שיחזור מהמילואים ייקח לו זמן לחזור לשגרה והוא לא יהיה במצב בכלל לחשוב בכלל על חתונה. מה מילואים עכשיו??

"ואתה לא יכול לבקש שלא יגייסו אותך? רק הפעם?"

"ומה אני אגיד להם? חברה שלי מבקשת ממש יפה? היא לא אוהבת לישון באלכסון? בכלל... אפילו יוחאי מגיע. את זוכרת את יוחאי? המפקד שלי? אז אשתו ילדה לפני חודש. והוא בא. אין מצב שאבקש דבר כזה, פשוט אין."

שילה לגמה מהקפה שלה. הוא כבר היה פושר.

"אל תדאגי מותק, זה רק שבועיים ואחרי זה אני אחזור והכל יחזור לשגרה."

היא הנהנה ותהתה מה עם העבודה שלו. היא רצתה לשאול אותו אם הודיע כבר לעבודה כשנזכרה בעבודה שלה.

"שיט! אני חייבת לחזור! לא שמתי לב לזמן," היא נעמדה.

"טוב מותק, אז אני זז. אולי לא אהיה זמין חלק מהזמן,"

היא חיבקה אותו חזק ונשמה את הריח שלו שלא היה לגמרי בלתי נעים לה. "תשמור על עצמך,"

את הצפצופים היא שמעה בשניה שיצאה מהמעלית.

שיט, שיט, שיט. שוב היתה תקלה. אסור היה לה לעזוב את המעבדה. היא צריכה לקנות את הקפה שלה לפני הניסוי ולא תוך כדי. זה ממש חוסר אחריות מצידה.

להפתעתה המעבדה לא היתה נעולה. היא נכנסה והופתעה לגלות גבר בתוך המעבדה. הוא בדיוק עצר את הניסוי והצפצופים הופסקו.

"שלום? מי אתה?"

הגבר הרים את ראשו מהמחשב. "הי, את בטח שילה?"

היא הנהנה, "כן. ומי אתה? אתה... עובד פה?"

"אני רועי. כן, אני החדש. אני לא חושב שראיתי אותך."

היא בחנה אותו. הוא נראה לה בגובה של עידו, אבל שרירי ממנו ועם הרבה יותר שיער.

"אני תמיד פה לבד בשעות האלה. לא אמרו לי שגייסו מישהו חדש."

הוא הנהן. "כן אמרו לי שהמשרה נפתחה אולי לפני שבועיים? הייתי גיוס מהיר." היא זיהתה מבטא אמריקאי קל.

"טוב, אתה נראה לי די בעניינים כאן, בהתחשב שהתחלת לפני שבוע?"

"כן, זה היה נושא המחקר שלי בפוסט דוק. אפשר להגיד ששלפו אותי. לפני שבועיים עוד גרתי בארצות הברית. חשבתי שאשאר באקדמיה." הוא חייך אליה.

"וואללה. טוב, אז מה היתה התקלה הפעם?" בדקה אותו.

"לא היו הרשאות מתאימות, אז המידע הקוונטי עבר בצורה לא מדויקת..."

"מידע שזור..." שילה מלמלה יחד עם רועי.

"אבל לא נוצרו רפליקות?" היא תיחקרה.

"לא שאני מזהה,"

"מזל,"

אם היו נוצרים שכפולים היא היתה צריכה להשקיע הרבה זמן בלמחוק אותם. היה להם פרוטוקול שלם להעלים חומר עודף שנוצר כי זה עלול להכניס את כדור הארץ לחוסר יציבות. כמובן שתפוח עץ או גזע הם פעוטים, אבל בסופו של דבר המעבדה מתעסקת בלשנות את חוקי היקום הידועים, אז עדיף להימנע מערעור היציבות קטן כגדול. וגרוע מכך, היא היתה צריכה לדווח על זה ולהסביר איך זה קרה. ומה היא תגיד למנהלת שלה? שחבר שלה קפץ לבקר? שהם הלכו לשתות קפה באמצע ניסוי? לא, זה לא יתקבל כאן בשמחה, ידעה. היא העדיפה שחוסר האחריות שלה לא יתגלה ובחנה את רועי החדש, מנסה להבין מה יעשה עם המידע שברשותו.

רועי הריץ מחדש את הניסוי. היא התיישבה ליד המחשב לבחון את האאוטפוט שרץ על המסך. רועי לקח את הגיטרה שנשענה על הקיר, היא לא הבחינה בקיומה קודם לכן, והתחיל לפרוט על המיתרים.

"מה זה?" היא צחקה, "מאיפה שלפת את זה?"

"הבאתי. לזמנים, את יודעת, כמו עכשיו, שמחכים."

"וואלה," דווקא לה היה הרבה מה לעשות, אבל היא נהנתה מצלילי הגיטרה שמלווים אותה.

---

בימים הבאים היא פגשה את רועי הרבה. זה היה שינוי מרענן כי כבר התרגלה לעבוד לבד במעבדה. וזה בהחלט נחמד לה כי בערבים היא חוזרת לבית ריק.

"לא חשבתי שיהיה לי כל כך בודד כשעידו לא פה," שיתפה את רועי ברגע של גילוי לב. "אני אדם זוגי והכל, אני יודעת, תמיד הייתי. אבל לא חשבתי שכשהוא לא יהיה אני ארגיש כל כך... בודדה."

הוא בדיוק שיתף אותה בשירות הצבאי שלו, איך בגלל שהחייל שהיה אמור להחליף אותו בשמירה לא התעורר חייו ניצלו באירוע חדירה שהיה בבסיס, "המחבלים הגיעו ישר למגורים," סיפר לה. החדר הראשון היה שלי. אנחנו אף פעם לא נועלים דלתות. אף פעם. המחבל ריסס את המיטה שלי, שהיתה ריקה כמובן,"

"לא להאמין איך דבר כזה קטן שינה את חייך לעד."

"מה זה שינה," היא צחק. "לא הייתי אם הוא היה מגיע בזמן. לא הייתי."

"אפקט הפרפר ממש,"

"את יודעת שיש כאלה שסבורים שיש אינסוף יקומים מקבילים שבהם מתקיימות כל האפשרויות שלנו. יקום שהוא החליף אותי בזמן, יקום שהוא החליף אותי באיחור של שעה, יקום שהוא החליף אותי, אבל המחבל חטף בדיוק קלקול קיבה, שנדרסתי בכלל באותו היום... ואנחנו חיים רק אפשרות אחת מתוך כל העולמות המקבילים האלה. אנחנו רק וריאציה אחת."

"אתה באמת מאמין בזה?" היא הביטה בו. משהו בו קסם לה. היא לגמרי יכלה לראות אותה ואותו יחד. היא דחקה את המחשבה הזאת לפינה והתמקדה בתשובה שלו.

"לא יודע," ענה. "הייתי רוצה לפגוש כמה וריאציות שלי, לדעת שעשיתי את ההחלטות הנכונות."

"איך תדע אבל? זה כמו בסרט, עם גווינית' פאלטרו, לא? כאילו, בהתחלה נראה שדווקא הגרסה שחזרה בזמן וגילתה את חבר שלה בוגד בה היתה אומללה, ואילו זו שחיה בחוסר ידיעה היתה מאושרת. אבל באמצע הסרט זה התהפך."

"יש משהו במה שאת אומרת," הוא אמר. "אבל אני בטוח שיש גרסה שחיה את חיי טוב יותר ממני באופן אבסולוטי. הייתי רוצה למצוא אותה.

היא צחקה וחשבה שבטח הגרסה הכי טובה שלה היא כמו ג'יי קיי רולינג או משהו כזה, שספריה נמכרים במליוני עותקים. בטח ג'יי קיי רולינג חיה בעולם הזה את הגרסה הכי טובה שלה. ואולי כל מה שהיא צריכה זה לכתוב קצת.

בערב היא ניצלה את הבית הריק לראשונה זה זמן רב לכתיבה. היא כתבה שיר קצר על חברה של מילואימניק שנשארת מאחור. היא חשבה שהוא מספיק יפה להעלות לפייסבוק ותייגה את עידו. הכתיבה מילאה אותה במן הרגשה שהתקשתה לתאר במילים. האבסורד בזה לא נעלם מעיניה. ובכל זאת היא המשיכה וכתבה סיפור קצר על מסע בזמן. היא היתה באמצע תכנון המשך העלילה כשהודעה מהלי הקפיצה אותה.

כבר זמן מה התחמקה ממנה, כמו שהבטיחה לעידו. היא לא רצתה לומר לה בצורה מפורשת שעידו לא מרשה לה להיות איתה בקשר, אז היא קיוותה שהלי תבין את הרמז לבדה ותתפייד.

אבל עידו בחו"ל והיא פתאום כותבת לראשונה זה יותר מעשור. וזאת לגמרי זכותה להיפגש עם חברה לקפה, בטח כשהיא הסיבה שבכלל חזרה לכתוב. ושילה גם נורא רצתה לחלוק את זה עם מישהי שמבינה.

---

עד שעידו חזר מהמילואים שילה והלי נפגשו עוד כמה פעמים. שילה החליטה שעידו לא יקבע לה עם מי להיפגש, היא אהבה מאוד את המפגשים עם הלי. היא היתה שונה כל כך ממנה, עם המון רעיונות חדשים, ומצד שני הן היו כל כך דומות. הלי הבינה אותה ישר וידעה בדיוק למה היא מתכוונת ועל מה היא מדברת. הלוואי שעידו היה כזה לפעמים, חשבה שילה באחת היציאות שלהן בערב.

כשעידו חזר מהמילואים הוא הפתיע אותה באמצע ניסוי.

במקום לשמוח שהגיע כעסה עליו. "מה אתה עושה?? אתה יודע שאסור להיכנס באמצע ניסוי..."

"פעם קודמת זה לא הפריע לך," התגונן ואז נזכר להיעלב. "את לא שמחה לראות אותי? אני חוזר מעזה, אחרי שבועיים שלא ראית אותי, וזאת התגובה שלך??"

היא מיהרה להתנצל ולחבק ולנשק אותו תוך משיכתו החוצה מהמעבדה ואיתות לרועי שהיא יוצאת לכמה דקות. רועי הבין וסימן לה אגודל זקור.

"סליחה, סליחה, בוודאי שאני שמחה לראות אותך, התגעגעתי אליך! זה פשוט נגד הנהלים של המעבדה. הם חוששים שייווצרו מוטציות או שכפולים לא רצויים. בכל זאת, אני עובדת בסביבה לא יציבה..."

הם ירדו לקפה הוורוד ונעמדו בתור. לפניהם עמדה בתור אישה עם עגלת תינוק. התינוק בכה ואישה טלטלה את העגלה קדימה ואחורה להרגיע את התינוק. עליה היה תלוי פעוט כבן ארבע. שאותו ליטפה האישה. לידה עמדה ילדה קצת יותר גדולה עם צמה ארוכה שהחזיקה בדש חולצתה של האמא.

"מיה, מה את רוצה?" שאלה האישה את הילדה הגדולה כשהגיעה תורן.

"אני רוצה שאבא יחזור," אמרה הילדה בפנים מתוקות ועצובות להפליא.

"הוא יחזור ממי, הוא יחזור. אמא תתקשר אליו ותבקש סליחה והוא יחזור. מה את רוצה להזמין? מיץ תפוזים? עוגת שוקולד?"

"אני רוצה עוגת שוקולד!" אמר הפעוט שהיה תלוי על כתפה.

האישה הניחה את הפעוט והזמינה אייס קפה ושתי עוגות שוקולד. היא הרימה את התינוק מהעגלה והוא נרגע לפתע והתייפח קלות מתאושש מהבכי.

 "את איתי?" עידו הגביר את קולו.

"כן, סליחה, הייתי מהופנטת..."

"ראיתי... אז המילואים האלה גרמו לי להבין שאת הכי חשובה, באמת..."

הקופאית קטעה את דיבורו והם הזמינו שני קפה ופאי לימון.

"אתה קלטת את זאת שהיתה לפנינו?" אמרה שילה בשקט כשהתיישבו באחד השולחנות עם הקפה והעוגה.

"לא, מה..."

"לא יודעת, כאילו, שלושה ילדים, זה הרבה, לא? לא ברור איך אפשר להסתדר ככה, זה גרם לי לחשוב על עצמי. אני רציתי שלושה ילדים..."

"אני מנסה לומר לך משהו, את מקשיבה?"

"מה? כן? בטח!" אבל היא עדיין חשבה בליבה שגם האישה הזאת היתה קצת דומה לה. מה יש בבית הקפה שכל פעם שהיא מגיעה לכאן היא מוצאת עוד כפילה?

בזמן ששקעה במחשבות על ילדים ואימהות וכפילות מסתוריות עידו הוציא קופסה קטנה מכיס מכנסיו. הוא פתח אותה וכרע ברך לפניה.

"שישי שלי, התקופה האחרונה רחוק ממך גרמה לי להבין כמה אני אוהב אותך. אני רוצה שנהיה יחד לנצח. תתחתני איתי?"

שילה שתקה. היא היתה מבולבלת. היא הרגישה כאילו היא באמצע סרט ומישהו מוציא אותה בכוח ומכניס אותה לסרט אחר. היא אמורה להגיב. היא אמורה להגיד כן. היא חיכתה לרגע הזה כל כך הרבה זמן. היא צריכה להתמלא באושר. למה האושר לא מגיע. למה הכן לא יוצא מבעד לשפתיה. כל בית הקפה השתתק וכולם הביטו בהם.

היא כעסה עליו. מה פתאום הוא בא אליה ככה באמצע יום העבודה, מתפרץ למשרד ובקפה הוורוד, הקפה שלה, מציע לה פתאום נישואין?? הוא בכלל מכיר אותה? הוא בכלל מבין כמה הסיטואציה הזו לא נעימה לה?

המחשבות האלו הפתיעו את שילה. היא כל כך חיכתה להצעה ועוד כשהודיע שהוא יוצא למילואים דאגה שהמילואים ירחיקו אותה מהצעת הנישואין. מי ידע שהם דווקא יקרבו כל כך? ומי ידע שכשזה יקרה היא פתאום תהסס?

"אני... אני לא יודעת," היא אמרה לפתע. "אני צריכה לחזור לעבודה. נדבר בערב."

היא לקחה את הטלפון שלה וברחה מהקפה הוורוד בצעדים מהירים. היא לא תוכל להראות את הפנים שלה שם יותר.

כשנכנסה למעבדה הכל היה כאוס. אפרים מנהל המעבדה קרא לה, "איפה היית? אנחנו בקרייסיס!!" הוא הקליד במהירות פקודות לטלפורטר.

אפרים אף פעם לא נמצא שם בשעות האלה בכלל. הוא יוצא בשתיים קבוע.

"מה? ירדתי לשתות קפה..." מלמלה בשקט. "מה קרה?"

"הכלי החדש לזיהוי שכפולים זיהה שנוצר שכפול!!"

אנשים שלא הכירה הסתובבו במעבדה. חלקם ישבו לצד המחשבים והקלידו במהירות פקודות. צוות אחר עמד ליד כן השיגור, הפך אותו ופתח את הברגים שלו מלמטה. אנשים יצאו ונכנסו.

"היו עוד שכפולים! זה לא היחיד!!" צעקה אישה שאחר כך הזדהתה כקרן. קרן ישבה לידה ושילה זיהתה את קובץ הלוג של המשגר פתוח אצלה. "היו... אחד, שניים, שלו... שלושה. רגע, לא. שישה. סך הכל שישה שכפולים שכפולים!"

"מה? מתי?? על מה את מדברת?" שילה ניגשה אליה.

"לא שמת לב? כולם קרו בשעות של המשמרות שלך,"

"לא... שכפולים של מה? איפה רועי?? אולי הוא יודע משהו."

"מי זה רועי? השכפול הזה שהסתובב כאן?" לעגה לה אותה קרן. "העפנו אותו חזרה למקום שממנו בא. חחח. הוא היה השכפול הראשון שהעפנו. אנחנו חושבים שהוא שכפול של החבר שלך."

"של עידו? מה קשור...?"

"הוא היה פה מתישהו במעבדה? בזמן ניסוי?" קרן דיברה אליה בחוסר סבלנות כאילו היא ילדה קטנה.

שילה השתתקה.

קבוצת אנשים נכנסה פנימה יחד עם האישה שראתה למטה עם שלושת הילדים.

"והנה השכפול שלך!" הכריזה קרן. ניכר היה שהיא שואבת הנאה מזה. "עם כל הילדים, כמובן,"

"מה? מה?" שילה הביטה באישה מבולבלת.

"זאת את. כאילו, זאת יכולת להיות את, אם היית עושה בחירות אחרות. את מזהה את הדמיון?"

האנשים העמידו את האישה עם שלושת ילדיה על משטח השיגור. אפרים לחץ על כמה כפתורים וכולם נעלמו.

"לאן הן נעלמו?? מה קרה להם???"

"אל תדאגי, הם חזרו ליקום המקביל שממנו באו. את רוצה עכשיו לטפל בשלושה ילדים? לא? אז היא צריכה לחזור ליקום שבו יש לך שלושה ילדים..."

"נשאר עוד שכפול אחד שלא טיפלנו בו," הכריז אפרים.

שכפול אחד. מי זה יכול להיות? שילה שחזרה את מאורעות הימים האחרונים. מי זה יכול להיות?

היא יצאה בשקט מהמעבדה, הזמינה מעלית והתרחקה מהבניין. זה לא יכול להיות, חשבה, אבל הבינה שזה בדיוק מה שזה. הלי היא השכפול האחרון. הלי זאת היא רק מיקום מקביל. היא הלכה לקניון הסמוך, קנתה שמלה פרחונית מאווררת, תיק טיולים בריקושט וביקשה מהספר שיעשה משהו שיגרום לשיער המוחלק שלה להיראות יותר פרוע וכהה.

היא חזרה למעבדה לשחק את משחק חייה.

"שלום, התקשרו אליי להגיע לכאן? אני הלי,"

"הנה, הגיעה השכפול האחרון. תחזירו אותה ליקום שלה," הכריזה קרן ואפרים כבר התחיל לתקתק במקלדת.

שילה עצמה את עיניה. זאת ההזדמנות שלה לחיות את החיים האמיתיים שנועדו לה.