תערוכת המחר

הי, אני יכולה לשבת?

סוזן הניחה את מגש האוכל שלה על השולחן והתיישבה עוד לפני שהספקנו בכלל להגיב. היינו המומות מדי מהחוצפה שלה. מאיפה היא צצה זאתי? עשינו הכל להתחמק ממנה ובכוונה הלכנו לחדר האוכל מאוחר יותר מכולם כדי שנוכל לשבת רק בארב ואני בלי שהיא תתעלק עלינו עם הסיפורים המשעממים שלה על הבעל והילדים.

סוזן צנחה על הכסא בקול אנחה גדול והתחילה לזלול מהתבשיל השמנוני המסריח שהיה מונח בצלחת שלה. בארב ואני בהינו במגש שלה מנסות לפענח מה יש בו חוץ מגושי בשר דוחים ושעועית מסוגים שונים. סוזן לא שמה לב וקשקשה על סוף השבוע שמתקרב ועל התוכניות הלא מעניינות שלה עם המשפחה המשעממת שלה. אלוהים, למה אנשים עם ילדים כל כך חסרי חיים? למה אין להם תחומי עניין אחרים חוץ ממשכנתא וחשבונות ומה הילד המתוק שלהם עשה אתמול? גלגלתי עיניים וחזרתי לנבור בסלט שלי.

סוזן סיפרה על הפעם ההיא שהיא כמעט איבדה את הבן שלה בספארי כשבארב ניסתה לקטוע את שטף הדיבור. גייל בדיוק רצתה לספר לי משהו, היא אמרה.

אוי, סליחה, לא שמתי לב, סוזן ומחתה את פיה במפית לבנה ומלמלה לעצמה, אתן תמיד כל כך שקטות ולא מדברות.

שתיהן הביטו בי מצפות. לא כך רציתי לספר לבארב.

נו גייל, אמרה בארב.

לא... לא זוכרת מה רציתי כבר, מלמלתי ונגסתי בחתיכת טופו בטעם טבעי.

נו, איך שכחת? אמרת שזה חשוב, התעקשה בארב לא להבין את הרמז.

משכתי בכתפיי והמשכתי ללעוס.

כנראה שזה לא היה כזה חשוב, סוזן מלמה לעצמה והמשיכה לאכול בשיטתיות. כבר לא נשאר הרבה מההר שהעמיסה על המגש שלה.

כבר עבר לי התאבון ושיחקתי עם המזלג בקערת הסלט. אולי זה עדיף, גם ככה תככנתי להתחיל לשמור יותר על מה שאני מכניסה לפה.

המשכנו לאכול בשתיקה עוד כמה דקות עד שבארב שאלה אם שמענו על תערוכת המחר.

לא הספקתי לענות וסוזן כבר קפצה ושאלה במה מדובר. סרקתי את סוזן במבטי מנסה להבין מה יש בה שכל כך מרתיע אותי. השיער שלה תמיד היה חסר צורה, משהו בין גלי למתולתל אבל אין באמת שם למראה המוזנח הזה. שיערות השיבה שזורות בין שיערות בגוון חום משעמם. פנים נטולות איפור, לחיים אדמומיות תמידית. גבות מבולגנות, קמטים וקמטוטים בשפע. וזה עוד לפני שהסתכלתי אפילו על הבגדים הסתמיים שנהגה ללבוש שאני בטוחה שרכשה אותם לפני יותר מעשור באיזו חנות עלומת שם ולא החמיאו בלשון המעטה לגזרה התפוחה שלה. זה כאילו היא ויתרה כבר מזמן על להיראות טוב בחיים האלו.

בחנתי אותה לעומק ושיננתי לעצמי – אני בחיים לא אראה ככה. בחיים לא. לא משנה מה יקרה לי אני תמיד אטפח את עצמי ואדאג לעצמי ולא אתעלק על אף אחד גם אם אצטרך לשבת לבד בארוחות צהריים בעבודה. תמיד תמיד תמיד.

זאת מן תערוכה כזאת שמראה איך החיים ייראו כאן עוד עשרים שנה בכל מיני תחומים. נגיד בתחום הרפואה אז מראים רובוטים שעושים ניתוחים, נגיד. חבר שלי הוא דוקטורנט במחלקה לרובוטיקה חישובית באוניברסיטה, אז הוא עובד על המוצגים של החלק הזה, התגאתה בארב. הוא סיפר לי שבדוכן לידו מציגים מכונת MRI שכאילו יודעת לזהות מחלות נפש באמצעות סריקה פשוטה אחת.

ואוו, זה נשמע ממש מעניין, אתן הולכות? שאלה סוזן.

לא חושבת שאלך, ניסיתי להתנער ממנה. היא כמו עלוקה לא משחררת. לצערי בארב קפצה ואמרה שברור שהיא תלך, חבר שלה הרי מציג. היא אמרה לסוזן שהיא תשכנע אותי ונלך כולנו יחד. הו לא, רק לא זה, בבקשה.

לשמחתי סוזן כבר נעמדה עם המגש אחרי שסיימה לשאוב את כל הפחמימות הפשוטות מהמגש שלה כולל קינוח פרווה בצבע זרחני. אתן באות? שאלה אותנו.

אני עדיין אוכלת, החוויתי בידי על הסלט החצי אכול על המגש שלי, אז תלכי בלעדינו.

יש לי פשוט ישיבה, היא התחילה להתנצל ואז הבחינה בטבעת שלי. מה זה?? די! את מתחתנת??? היא שאגה בכל חדר האוכל. מזל טוב, קראה בקול וחיבקה אותי בהתרגשות לא ברורה.

הבטתי בבארב שנראתה מופתעת בקטע לא טוב. ניסיתי לשדר לה במבט שרציתי לספר לה בארבע עיניים, שהיא תהיה הראשונה שאני מראה לה את הטבעת, אבל אני לא בטוחה שהיא קלטה את המסר.

נו, איך זה קרה? איפה הוא הציע לך? יש וידאו? סוזן שהתיישבה בינתיים ירתה שאלות בקצב.

לא אמרת שיש לך פגישה? שאלתי בחיוך מזויף.

לא נורא, אז אאחר פעם אחת, לא קרה כלום, גם ככה הם מחליטים בסוף מה שהם רוצים. תראי את הטבעת, סוזן כבר שלחה את ידה ומשכה את ידי אליה בוחנת את היהלום. ואוו, היהלום ענקי, זה בטח עלה לו הון. הוא ממש אוהב אותך, הכריזה.

משכתי את ידי אליי וחייכתי אליה. הפעם החיוך היה אמיתי לשם שינוי. היא אמנם היתה מעיקה ובלתי נסבלת אבל התגובה שלה בודאי היתה עדיפה על תגובה הקפואה של בארב, שמהרגע שסוזן קפצה עליי לבשה מן הבעת פנים לא ברורה כזו, כאילו היא מחזיקה את עצמה.

סוזן הלכה לבסוף לא לפני שסיפרתי לה לפרטי פרטים כל רגע מההצעה והראיתי לה תמונות מהמסעדה ההיא שאי אפשר להשיג אליה מקומות והארוחה שם מורכבת מעשר מנות קטנות כל אחת טעימה יותר מהקודמת. ואז הראיתי לה סרטון של השיט באגם, ואיך פתאום מתוך המים עלו אורות פנסים כחולים וסגולים וניסיתי להבין מה כתוב, וכשסוף סוף הבנתי הבטתי בג'סטין והוא כרע ברך עם הטבעת עם היהלום הענק הזו בידו ואני הגבתי בהפתעה ואז קפצתי עליו וחיבקתי אותו.

הכל בסדר איתך? שאלתי את בארב כשנשארנו רק שתינו לבסוף.

כן, אני ממש שמחה בשבילך, ממש ממש. הכי מגיע לך. אני יודעת שכבר רצית הרבה זמן שהוא יציע לך.

את לא נראית הכי מפרגנת. ראית איך סוזן הגיבה בהתלהבות?

טוב, את יודעת, זאת סוזן. היא כל כך... מיושנת, את יודעת. וחוצמזה זה הזכיר לי, בדיוק את הריב שהיה לי עם בן אתמול. היא מחתה דמעות מעיניה שזלגו לפתע.

מה קרה? התעניינתי למרות שידעתי במה מדובר והכי לא התחשק לי לדבר על הזוגיות הדפוקה שלה אחרי ששיתפתי אותה בהצעת הנישואין שקיבלתי.

הריב הקבוע, ענתה וחייכה חיוך עגום. הוא לא רוצה להתחתן. הוא לא רוצה להביא ילדים. הוא לא רוצה כלום. רק לזרום, הוא צעיר מדי בשביל לגמור את החיים והעולם מקום אכזר לילדים, היא לקחה את המפית האחרונה מהמגש שלה וניגבה את לחייה הרטובות.

בארב ובן היו ביחד עוד מהצבא, ואז היא עוד חשבה שהם יתחתנו ויעשו עשרה ילדים. חמישה לפחות. אבל בשנים האחרונות, בעיקר מאז שהוא התחיל את הדוקטורט שלו, הוא כבר לא מעוניין. הוא לא מאמין במוסד הנישואין, לא מאמין במונוגמיה ולא רוצה להביא ילדים לעולם הזה.

אבל חשבתי שהסכמת לזרום איתו, לא?

היא הנהנה.

אז מה קרה אתמול?

היא קינחה את אפה בקול ומשכה בכתפיה. קולה בקע ממעמקי גרונה מנוזל, לא יודעת, לא יודעת. בדיוק אתמול אחותי שלחה תמונה של התינוקת שלה, סיפרתי לך שנולדה לה לפני שבועיים, והיא היתה כזו קטנה ומתוקה, ופתאום רציתי נורא גם. ונלחצתי. את מבינה? נלחצתי שלא יהיה לי גם. שאני מוותרת על כל החבילה מוקדם מדי. זה לא שאני רוצה עכשיו, היא פתאום גיחכה מתוך הבכי, ממש לא, זה נשמע כזה סיוט, ממה שאחותי מספרת. אבל אני לא רוצה להחליט מעכשיו על כל החיים שלי, את מבינה? זה מרגיש לי מוקדם מדי.

נו?

אז שאלתי את בן אם הוא בטוח שהוא לעולם לא ירצה ילדים ואיך אפשר להיות כל כך בטוח בזה בגיל עשרים ושמונה.

נו?

והוא פשוט התפוצץ עליי, שאני לא מבינה ושאני סתומה ושהוא אמר לי בפירוש ושאם זה לא מתאים לי אני יכולה ללכת מצידו, ושאנחנו לא צריכים ילדים שיחברו ביננו, שהוא איתי כי הוא רוצה להיות איתי ולא בגלל שטויות כמו חתונה וטבעת.

אוי, נו באמת.

אני מבינה אותו. אני באמת מבינה אותו. הוא לא רוצה. מה אני חופרת לו על זה? הוא אמר לי את זה מזמן, שאני לא אחיה באשליות. זה לא שזה איזה חלום שלי להתחתן ולהיות אמא, את מבינה? בקיצור, לא משנה, הכל בסדר ביננו, אבל אז את באת פתאום עם הטבעת והכל עלה לי מחדש.

הנהנתי. לא ידעתי מה לומר. לדעתי היא היתה צריכה להיפרד ממנו כבר מזמן ולמצוא מישהו קצת יותר נורמלי בלי אג'נדות טיפשיות, אבל לא יכולתי לומר לה את זה, זה יהיה הפרה של הקוד האתי הלא כתוב בין חברות.

היא קינחה שוב את האף. אני בסדר, מילמלה לעצמה, אני בסדר. אז עכשיו תספרי לי כמו שצריך על הצעת הנישואין. תראי את הטבעת, היא משכה את ידי בהגזמה, ואוו איזה יהלום ענקי, אמרה מחקה את קולה של סוזן, הוא בטח עלה לו הון. צחקתי בקול וסיפרתי לה מההתחלה, כמו שרציתי.

כל אותו היום וגם היום למחרת סוזן הציקה לבארב בשאלות מתי היא מתכננת ללכת לתערוכת המחר, כי היא רוצה להצטרף. בארב ניסתה, בעדינות רבה מדי לטעמי, להוריד אותה מזה באמירות מעורפלות אבל סוזן לא שחררה עד שבארב התוודתה שאנחנו מתכננות ללכת בערב הפתיחה במוצאי שבת.

וכך מצאתי את עצמי הולכת לתערוכה עם בארב ועם סוזן הבלתי נסבלת. עוד כשנפגשנו בחניה היא חייכה אלינו ואמרה שזה ממש כיף לצאת קצת מהבית לערב אחד ולהשאיר את כל הארוחת ערב – מקלחות – סיפור – ולמיטה לבעלה לשם שינוי.

היא כל כך עצבנה אותי שהצטרפה אלינו שהייתי חייבת לתקוע לה, אני לא מאמינה שאת משתמשת במילה הזאת, כאילו את איזה רכוש.

סוזן הביטה בי מבולבלת מנסה לשחזר מה מבין שצף המילים שאמרה היה שגוי. איזו מילה, בעלי, שאלה.

הנהנתי.

ככה אומרים, לא? הוא לא באמת הבעלים שלי, את יודעת, זה רק צורת התבטאות.

היא רק עצבנה אותי עוד יותר עם התשובה הכאילו מתוחכמת שלה, אבל בדיוק נכנסנו ושכחתי שרציתי להחזיר לה.

המקום היה ענק. בכניסה עמד רובוט מדבר שבירך כל אחד שנכנס וסרק את הברקודים של הכרטיסים שלנו. לידו היתה עמדת צילום. נתתי בחשש מה את הנייד שלי לרובוט המצלם ושלושתינו נעמדנו במקום המסומן. שלושה רובוטים ניגשו לעמוד לידינו. שאבתי פנימה את פנים הלחיים שלי ונעמדתי בזוית הטובה ביותר מול המצלמה. הכנסתי את הבטן ושחררתי רק כשהרובוט המצלם אמר שסיים.

עכשיו רק עם בארב אמרתי וסוזן והרובוטים נפנו לזוז הצידה. והרובוטים, כמובן, הוספתי מהר. הרי זה כל הקטע.

אחר כך הצטלמתי לבד עם הרובוטים כדי שיהיה לי גם מה להעלות לאינסטה.

כשדפדפתי על פני התמונות שיצאו ראיתי שהרובוטית הסגולה הצטלמה עם דאק והרובוטית הכסופה הוציאה לשון והתכלת פשוט סימנה וי עם האצבעות. בכל פריים הם שינו פוזה ולא חזרו על אותה אחת, ממש כמוני וכמו בארב. סוזן לעומתנו נראתה אותו הדבר בכל התמונות עם חיוך חושף שיניים וחסר מודעות. רציתי למחוק את התמונות הללו, אבל חששתי שסוזן תבקש שאשלח לה אותן אז השארתי לבינתיים.

איזה יופי, סוזן התפעלה בקול כשנכנסנו, כמו ילדה קטנה. זה באמת היה מלהיב, אבל לא הרגשתי צורך להתפעל בקול רם.

המקום היה עצום מחולק לפי תחומים שונים. בסמוך אלינו היה אזור שלם שדיבר על תחבורה. רציתי להיכנס פנימה ולראות מכוניות אוטונומיות שטסות במסלולי תעופה שונים במקום בכבישים. הכיתוב בכניסה למתחם הבטיח פתרון מושלם לבעיית הפקקים. תחבורה לא באמת עניינה אותי, אבל זה נשמע כמו משהו שיצטלם יפה לסטורי.

יש מתחם זוגיות, התלהבה בארב שהיתה שקועה בקריאת המפה שקיבלנו בכניסה. תראו, הם לא כותבים כאן פירוט על מה זה כולל ושצריך לראות כדי להאמין. בואו נלך, היא קראה והתחילה ללכת, מושכת אותי לכיוון אחר.

מה זה משנה איך תיראה זוגיות בעתיד, שאלה סוזן, הרי אתן כבר מסודרות, לא?

לא הגבתי. די הסכמתי עם סוזן לשם שינוי ורציתי לראות מה בארב תגיב, אבל היא התעלמה ונכנסה למתחם. נכנסנו אחריה.

בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה. גבר ואישה קיבלו את פנינו. הגבר נראה מבוגר, בערך בגילה של סוזן, חמישים אולי. ותג השם שלו ציין פרופסור אדם. האישה נראתה צעירה, בגילי, ועליה תג השם ציין אבטיפוס חווה 3.0. לא הבנתי איפה שאר המוצגים והבטתי סביב מנסה לפענח מה מנסים להראות לי. שגם בעתיד גברים מיזוגניים יהיו עם נשים בגילן של הבנות שלהם? ממש פיצוח רציני.

אין עוד מוצגים כאן, אמר הגבר. פרופסור אדם, הוא הציג את עצמו. טוב, בעצם יש עוד סרט הסבר שתכף יוקרן.

לפני שהספקתי לשאול משהו דיברה האישה, חווה, נעים מאוד, אני המוצג, היא קפצה באושר מוגזם.

לא, אנחנו המוצג, תיקן אותה הפרופסור והחווה באצבעו על שניהם.

אבל אתה אנושי, התעצבנה האישה. אני היוצאת דופן.

כבר דיברנו על זה חווה, מה שיש ביננו הוא המוצג, נכון? בלעדיי היית סתם רובוטית יפה.

וחכמה, היא הוסיפה.

נכון, זה נכון, הוא אמר והסיר את משקפיו לנקות אותם בחולצתו. אז כמו שהבנתם, חווה 3.0 היא רובוטית והיא האבטיפוס שלנו, וגם בת הזוג שלי. אנחנו במעבדה לחקר הלב בפקולטה למדעי הרוח חוקרים האם תיתכן מערכת יחסים רומנטית בין בן אנוש לרובוט. התפתחות הבינה המלאכותית בשנים האחרונות הקפיצה אותנו קדימה ואנחנו רואים שאכן המגמה היא לכיוון הזה. נשמע כמו ספר של אסימוב, לא? הוא חייך אלינו והרכיב חזרה את משקפיו על אפו.

אבל... היא לא אנושית, ניסיתי להבין.

היא.. אפשר לומר כמעט אנושית. ועם כל יום שעובר היא נהיית אנושית יותר. האבטיפוס הראשונה שלנו, חווה 1.0 אכן היתה מאוד מאוד רובוטית, מה שנקרא, הוא גיחך לעצמו. התנועות שלה היו בעלות שש דרגות חופש לכל היותר, הקול שלה היה יותר מכני והיא ידעה לעשות רק כמה דברים שלימדנו אותה מראש. לחייך, לומר כמה משפטים מחמיאים, להמהם כאילו היא מקשיבה. דברים כאלה. זה היה נחמד, אבל לא מספיק.

אני לא מבינה, התפרצתי לדבריו. את כל זה פיתחת כי רצית שמישהי תהמהם לך בזמן שאתה חופר לה?

לא... פרופסור אדם לא התרגש מדבריי. ממש לא. במעבדה שלי אנחנו מחפשים פתרונות להכחדת המין האנושי.

המין האנושי לא בסכנת הכחדה, פרופסור, סוזן נדחפה לשיחה.

הוא דווקא כן, אמר הפרופסור בנחת. אתן אולי לא שמות לב, יש לנו היום יותר רווקים ורווקות מאי פעם. גם אלו שנמצאים במערכות יחסים, עושים זאת באופן לא מחייבת. טרנד האל הורות הולך ותופס יותר ויותר. אתן יודעות שבאירופה אחוז הילודה שלילי כבר כמה שנים טובות וביפן הסוגיה הזאת מוגדרת בעיה בסדר גודל לאומי.

הבטתי בבארב מזועזעת. מה זה השטויות האלו, מערכת יחסים עם רובוט. בארב לא החזירה לי מבט מזועזע בכלל.

אבל איך זה פותר את הבעיה הזו, שאלה בארב. אז יופי שמישהי מחכה לך בבית עם ארוחה חמה. אז מה?

הו, עכשיו הגענו לחלק המעניין באמת. חווה 2.0 בעלת מנגנון AI מתקדם שתהיה מסוגלת ללמוד ולהתפתח בעצמה וגם הוספנו לה אפשר לומר את היכולת להרגיש. לא ממש להרגיש, אלא להבין רגשות וגם להראות החוצה – כעס, עצב, שמחה ופחד. לחווה 3.0 הוספנו עוד רגשות, בעיקר חיוביים כמובן, וגם שכללנו אותה מבחינה ביולוגית – יש לה רחם. רחם ביולוגי. יש לה גם ביציות. הבפנוכו של חווה 3.0 תוכנן למעשה במחלקה לגניקולוגיה בבית החולים, כך שתוכל להביא ילדים לעולם. הכנו סרטון שמתאר בדיוק את התהליך הזה. הוא הפעיל מקרן נעלם ועל הקיר המרוחק הופיע הסרטון לפני שהספקנו להגיב.

בסרטון הסבירו על איך מדפיסים רחם ביולוגי ואיך חווה מייצרת ביציות בכוחות עצמה ואיזה מין ילדים יוולדו להם חצי אנושיים חצי רובוטים או שבעצם אנושיים לחלוטים כי מדובר בדנא אנושי בלבד. לא כל כך הקשבתי כי הצצתי על חווה האמיתית מסתובבת ומדברת עם מבקרים נוספים שנכנסו למתחם. עכשיו כשידעתי שהיא לא אנושית זיהיתי בקלות את הגליצ'ים הקטנים שלה, אבל בסרטון אמרו שהבינה המלאכותית לומדת כל הזמן ועוד עשרים שנה יהיה בלתי אפשרי להבדיל בין רובוטי אדם לבני אנוש.

את קולטת, שאלה אותי בארב בלחש, כשהופיע הסבר על רובוט ממין זכר. אולי זה יהיה הפתרון שלי. אם אני ארצה ילדים אני אוכל להביא פשוט רובוט עם זרע והכל, ולעשות איתו ילדים.

הבטתי בה בזעזוע. עם רובוט. את רוצה לעשות ילדים עם רובוט, אמרתי לה.

זה כמעט אנושי כבר, לא? הרי יש לו בינה ורגשות, היא התעקשה.

מלאכותית. בינה מלאכותית. הכל מלאכותי, הוא לא באמת חושב או מרגיש, אמרתי.

אבל הוא לומד כל הזמן. אז הוא ילמד גם לחשוב ולהרגיש. יש עוד זמן. היא חייכה אליי.

דווקא סוזן שהביטה אלי מעברה השני של בארב הרגיעה אותי. גם היא חשה כמוני בכל הנושא הזה של רובוטי אדם.

ידעתי שבארב תמשוך לכיוון המתחם של החבר שלה, אז איך שיצאנו ממתחם הזוגיות משכתי לכיוון קומת לבוש העתיד שהיתה בדיוק מעלינו. במדרגות הנעות סוזן הביעה זעזוע לגבי חווה. אנחנו נחיה בעולם יותר ויותר לא אנושי, היא הזהירה. אנחנו לא נדע מי אמיתי ומי רובוט. זה העולם שבו נרצה לגדל את ילדינו, היא הזדעזעה.

אוי סוזן, את ממש מגזימה. זה בדיוק ההפך. הרובוטים יעזרו למין האנושי להתרבות. ענתה לה בארב.

זה מה שאומרים לך עכשיו, המדענים במעבדה, אבל בסוף זה ייצא מכלל שליטה. מי יודע לאן זה יגיע, זאת תהיה בכיה לדורות. המשיכה סוזן. די נטיתי להסכים איתה האמת.

אוי, סוזן, את ממש מיושנת, זה ממש לא יהיה ככה. טוב, למה אפשר לצפות מהדור שלך שבשבילו טלויזיה בצבע זה שיא הקידמה. עקצה אותה בארב.

סוזן ממש נעלבה. יכולתי לראות זאת על הפנים המכווצות שלה כאילו הרגע חטפה סטירה. בארב לא שמה לב כי בדיוק הגענו לקצה הדרגנוע וכל קומת הלבוש נגלתה לפנינו.

הופתעתי מהארסיות החבויה של בארב. מאיפה היא הגיעה? עוד יותר הופתעתי מזה שהיה לי לפתע אכפת שסוזן נעלבה. מאז שהיא הגיעה למשרד לפני שלוש שנים אני כל הזמן זורקת לה הערות מעליבות. כבר ביום הראשון שלה אמרתי לה שאני מופתעת שגייסו אותה, כי נשארו לה רק כמה שנים בודדות עד הפנסיה. היא רק חייכה אליי והסכימה שזה מזל גדול שמצאה עבודה בגילה. גם כשהייתי צריכה להסביר לה על המערכת הסתלבטתי עליה אם היא מכירה וינדואוז, כי היא בטח רגילה לדוס. היא ענתה לי שבאמת היתה רגילה למערכות לינוקס אבל היא בטוחה שתסתדר.

בישיבות צוות הייתי מדי פעם זורקת לה הערות, לא יודעת למה. משהו בה פשוט עצבן אותי. היא תמיד דיברה לאט והשתמשה במילים מיושנות שכבר יצאו מהשפה העברית. פעם עקצתי אותה שלא בטוח שתספיק לסיים את הפרויקט כי היא חצי רגל בקבר. היתה איזו שתיקה לשניה ואז היא צחקה בקול וכולם הצטרפו לצחוק המתגלגל ההמוני שלה.

אז למה בעצם לא הגעת עם הארוס שלך, סוזן שאלה אותי בזמן שמיששנו בד בטכנולוגיה ייחודית שיכול לבודד או לאוורר לפי הטמפרטורה.

הוא... הוא עסוק. תמיד עסוק. יש לו מלא עבודה והוא טס הלילה לבייג'ין לשבועיים. יש לו שם עסקים או משהו. לא יודעת כל כך האמת. מה איתך, תקפתי חזרה שלא תגרום רק לי להרגיש בודדה.

הוא עם הילדים, את יודעת איך זה.

יש בייביסיטר, את יודעת איך זה, תקעתי לה.

כן, פעם היינו לוקחים באמת בייביסיטר. היינו יוצאים, מבלים, כמו הצעירים... כמוכן בעצם. אבל באיזשהו שלב הבנו שזה לא כזה כיף לנו. זאת אומרת, זה מצטלם נורא יפה, כן? הכל מהמם ויפה ונראה ממש כיף, אבל זה לא באמת כיף כמו שזה נראה, את מבינה אותי? לא לנו לפחות.

אז אתם לא יוצאים לבלות? בכלל?

לא, כמעט ולא.

הבטתי בה בזעזוע. מה כיף בזה?

לקח לנו כמה שנים טובות להבין מה כיף לנו. וזה לא מה שרואים בטלוויזיה או בפייסבוק שאנשים עושים. אנחנו אוהבים להיות בבית, לשבת במרפסת, לשתות איזה תה מחליטה טובה. לפעמים ברוס מכין סנגריה. יושבים. מדברים. לפעמים מעשנים משהו, היא מחייכת לי כממתיקת סוד.

די סוזן, לא מאמינה עלייך, את מעשנת ויד, התלהבתי מהתגלית המרעישה.

די, אל תצעקי, היא היתה נבוכה לפתע. לפעמים, נו.

ממש חיה על הקצה את, זרקתי לה.

אולי תסתמו כבר, התעצבנה עלינו בארב, שמדדה את התלבושת העתידנית. איך זה עליי, תצלמי אותי, היא הגישה לי את הנייד שלה ונתנה לי הוראות צילום מדויקות.

מתחם הלבוש לא היה כזה מרגש כמו שחשבתי. בדים בטכנולוגיות חדשניות לא כל כך עניינו אותי, וכל הקטע של ללבוש גאדג'טים על הגוף נראה לי מיותר אז אחרי סשן הצילומים של בארב המשכנו למתחם הרשתות החברתיות הצמוד.

כולנו לבשנו קסדות מציאות מדומה ונפגשנו במרחב הסושיאל-וירטואלי.

ברוכים הבאים לבְרֵיְנְסְפֶרָה, הכריז בפנינו כרוז נעלם. הסתכלנו סביבנו. המרחב נראה כמו קניון ענקי. מולנו היתה חנות ענקית שנראתה מבחוץ כמו הייד פארק. מישהו נאם בקול במרכז שעון לדוכן הנואמים שעמד שם וכולם הריעו לו. אחרי שסיים את המונולוג שלו, שנשמע עילג להפליא, בנושא חוויית שירות נוראית באיזו מסעדה מפורסמת, עלתה מישהי וסיפרה על איזה שמשון אחד סדרן אוטובוסים, שתרם לבן החייל שלה ולחברים שלו ארוחת צהריים על חשבונו בתחנה המרכזית בעפולה.

לידה היתה חנות של אמהות צעירות, כפי הנראה. בתוכה נשים שהתגודדו בקבוצות גדולות עם מנשאים או עגלות ומעל כל קבוצה ריחף בלון באוויר, כמסמל את נושא הקבוצה. חיתולים, נשיכות בגן, שינה. כמה נשים ענדו תגים עליהן היה כתוב סדרניות ומדי פעם גירשו כמה נשים החוצה.

מול החנות הזו היתה ככל הנראה המקבילה שלה. מלא אבות, חלקם בלי ילדים, חלקם עם עמדו בשלוש קבוצות עיקריות. קבוצה אחת היתה עסוקה רובה ככולה בכושר וחיטוב, אחרת בבכי והשלישית בצחוקים ובדיחות.

פתאום תפס את עיני מתחם ענקי שבו היו הכי הרבה אנשים. כל האנשים עמדו עם ארנקים שלופים סביב כמה אנשים מוגבהים ומעליהם בועות של מוצרים – מגדלי למידה, מצלמות דרך, שואבי אבק, בגדי ילדים. כולם קנו ומלא. הרבה שטרות ריחפו באוויר מיד ליד.

ואוו, מה זה, שאלה סוזן, זה יותר מדי בשבילי. יש לי ממש סחרחורת. אני יוצאת מכאן, היא אמרה והרימה את הקסדה מעל ראשה ונעלמה. הסתכלתי על בארב והיא הנהנה אליי כמסכימה להמשיך.

חבל שאי אפשר לצלם את המרחב הוירטואלי המטורף הזה, היא אמרה לי.

הנה דווקא יש כאן אפשרות, הבחנתי לפתע באייקון של תמונה בצד. ואז גם ראיתי שיש עוד כפתור הגדרות לידו.

הי, תראי את זה, התלהבתי. לחצתי על תמונה של שמלה שחורה חשופת גב ולפתע לבשתי אותה.

ואוו, התלהבתי. לחצתי על עוד תמונות של פרטי לבוש נוספים. שמלה ירוקה ארוכת שרוולים. בגד גוף לבן וחצאית ורודה. ג'ינס וחולצת משבצות. וויי, זה כזה מגניב.

את חושבת? שאלה בארב והביטה בי. השפתיים שלה היו מוגדלות והשיער החום גלי שלה הפך לבלונדיני חלק בקוקו מתוח. איך עשית את זה שאלתי כשהיא החליפה את צבע עיניה מחום רגיל לירוק מטורף.

ואוו, זה כזה כיף, צחקנו שתינו כשחזרנו חזרה וראינו את סוזן ממתינה לנו בצד . בקושי כבר זיהינו אחת את השניה מרוב שינויים שעשינו בעצמנו.

אני צריכה ללכת, אמרה סוזן. הקטנה העלתה חום והקיאה.

אבל בעלך איתה, לא? הקשיתי. אמנם לא סבלתי אותה ורציתי שתיעלם, אבל לא יכולתי לקבל את זה שאם הוא כותב לה לחזור הביתה היא פשוט חוזרת.

כן, אבל זה לא אותו הדבר, שאמא מטפלת. היא ענתה בעודה מציצה שוב בנייד. אמא זה אמא.

ואבא זה אבא, התעקשתי איתה בחזרה. אם המצב היה הפוך והוא היה עכשיו בבילוי עם חברים, הוא היה חוזר מייד הביתה?

מה זה קשור מה היה יכול לקרות?

רק תעני לי לשאלה. היה חוזר או לא?

לא יודעת... לא הייתי כותבת לו בכלל. שיהנה בבילוי. אבל הוא באמת לא יוצא הרבה בלעדי.

גם את לא, לא?

סוזן הנהנה ולא ענתה. היא שבה לנייד והתעסקה איתו.

טוב, סיכמתי עם ברוס שייתן לה תרופה ואם המצב מחמיר שיכתוב לי אחזור.

כל הכבוד סוזן! שיבחתי אותה. היא הפתיעה אותי שפתאום הקשיבה לנו.

היא חייכה אלי ונראתה קלילה יותר לפתע.

המשכנו ללכת לכיוון מתחם הבריאות, בו בן חבר של בארב הציג.

הייתן מסכימות שרובוט יבצע בכן ניתוח לב פתוח? הוא התחיל בפיץ' הקבוע שלו.

לא, ענתה לו סוזן במהירות.

ומה אם הייתי אומר לך שהמומחה הכי גדול בעולם בתחום הניתוחים האלה הוא זה שמפעיל את הרובוט, רק שהוא לא נמצא איתך בחדר הניתוח, אלא במקום אחר, נגיד ביבשת אחרת?

הוא תפס את הקשב של סוזן ששאלה אותו מליון שאלות. הנושא כפי הנראה היה קרוב לליבה, וזה הצחיק אותי. רק מישהי כמו סוזן תתעניין בדבר כל כך משעמם כמו ניתוחים. כנראה שזה בגלל הגיל.

שיתפתי את בארב במחשבות שלי בזמן ששתינו בחנו את בן מסביר בהתלהבות על לפרוסקופיה ומצלמות.

את חושבת שאני צריכה לעזוב אותו? היא זרקה ללא קשר למה שאמרתי לה.

למה? התחמקתי מלענות על השאלה באופן אלגנטי.

בגלל הסיפור הזה שהוא לא רוצה חתונה, לא רוצה ילדים.

לא יודעת בארב, אני לא יודעת. זאת החלטה רצינית. את צריכה לחשוב טוב מה את רוצה.

ומה את אומרת לגבי הרובוטים האלה שראינו במתחם הראשון? זה פותר את הבעיה, לא?

לא הבנתי האמת איך היא חושבת בדיוק שזה יפתור את הבעיה, כי אחרי שמוצאים רובוט עם זרע ואחרי שהיא תיכנס להריון היא גם תלד ותצטרך לגדל את הילד בזמן שתחיה עם מישהו שלא מעוניין בכך, אבל לא הספקתי לחשוב אפילו על ניסוח כי בן פתאום שמע אותנו מתוך בליל הדיבורים שלו עם סוזן.

איזו בעיה פמפקין? הכל בסדר?

היא חייכה אליו, כן, בטח הכל בסדר, פמפקין, היא התקרבה אליו וחיבקה אותו.

נו, אני לא מטומטם, תגידי לי מה הבעיה. זה משהו שאמרתי? לא דיברתי ברור?

לא, מה פתאום, היא צחקה בהקלה. סתם, היינו במתחם של הזוגיות בהתחלה. היית שם?

סוזן פתאום נדחפה לשיחה, ווי, אתה חייב ללכת לשם, זה מטורף. הם הצליחו לבנות רובוט בצורה של אישה, והם אמרו שהיא גם תוכל ללדת בעתיד. ויהיו גם גברים כאלה עם צינוריות זרע והכל. הם אמרו שזה יפתור את כל בעיית הרווקות והילודה. מרתק, נכון?

בן צמצם את עיניו והתבונן בבארב.

למה אכפת לך מבעיית הרווקות פתאום, בארב? הקול שלו נהיה רציני.

לא, לא אכפת לי, היא חייכה אליו.

את מתכננת לעזוב אותי?

מה פתאום? נראה לך, היא הידקה את חיבוקה. בחיים לא, הכריזה.

הוא הרחיק אותה מעליו, והתבונן בפניה כמנסה לפצח אותה.

אני לא רוצה ילדים ואני גם לא רוצה לגדל ילדים של אחרים. בטח לא ילדים של רובוטים. הבנת?

בארב הנהנה, עיניה קרועות לרווחה.

אם את איתי זה אומר שאת מבינה שלא יהיו לך ילדים. אף פעם. את מבינה את זה, נכון?

היא שוב הנהנה והתאמצה לחייך.

סוזן הביטה המומה בבן. תגיד לי, מי אתה חושב שאתה, היא צעקה עליו לפתע. מה נראה לך? שאתה תגיד לה אם יהיו לה ילדים או לא? חוצפן! היא תעשה מה שהיא רוצה מתי שהיא רוצה ועם מי שהיא רוצה! ואתה לא תגיד לה מילה! לא תדבר אליה ככה! הפרצוף שלה נהיה אדום ואת המילים האחרונות היא אמרה ביריקה.

בן הסתכל סביב. כל האנשים במתחם השתתקו והתמקדו בנו. הוא הרכין את ראשו ואמר בלחישה. תלכו עכשיו. עשיתן מספיק, ולבארב הוסיף, נדבר בבית.

ואוו סוזן, מאיפה זה בא, החמאתי לה כשיצאנו מהתערוכה. היינו נסערות ולא התחשק לנו להמשיך להסתובב בין הדוכנים כאילו כלום לא קרה.

אני לא מאמינה שעשית לי את זה! קראה בארב ופניה שטופות דמעות.

אני? מה אני עשיתי?? סוזן היתממה. זה הוא עשה. ראית את הפרצוף שלו?

עכשיו הוא יעזוב אותי! הוא לא ירצה אותי!

נו, באמת, יש עוד הרבה דגים בים. הוא לא בשבילך? שוביניסט מטומטם. מה הוא מדבר אלייך ככה?

איזה ים תגידי לי? איזה ים? את יודעת בכלל כמה קשה להכיר מישהו נורמלי בגילי? מה הסבירות שזה יקרה?

סוזן נעצרה והביטה בה מבולבלת. אבל את איתו מלא זמן. מאז הצבא, לא?

מה הקשר? מה הקשר? בארב בכתה בקולי קולות במגרש החניה. את יודעת כמה חברות רווקות יש לי שהן לבד? שלא מצאו אף אחד ויצאו למאות דייטים?מאות! ואני לא מגזימה!

לא ידעתי מה לומר. הסכמתי עם סוזן שבן הזה הוא חתיכת אדיוט, ומצד שני הבנתי את בארב. פרט לעניין הפעוט ההוא של חוסר רצון להתחתן ולעשות ילדים בן היה ממש סבבה.

הנה, תראי אפילו גייל, היא הולכת להתחתן עם מישהו שרוב הזמן שלו בכלל לא נמצא בארץ. את חושבת שזה מה שהיא רצתה? לא! אבל זה מה שהיא מצאה וזהו. הוא לפחות רוצה להתחתן ולהביא ילדים איתה.

זה בכלל לא נכון, אמרתי בשקט.

בארב חייכה חיוך מלא עצב. כן? אז למה הוא לא בא היום? למה בכל יום שאני מציעה לך שנצא לדרינק את פנויה? למה את לא יכולה לתכנן איתי חופשה בחו"ל כי את עוד לא יודעת אם הוא יהיה בארץ בדיוק בחג הזה וירצה אם יתמזל מזלך אשכרה לבלות איתך, בת הזוג שלו?

כי הוא עובד. יש לו עבודה, מה לעשות? את המילה האחרונה כבר צרחתי. מה פתאום היא מעבירה עליי ביקורת?

והעבודה יותר חשובה ממך? היא אמרה בשקט.

סוזן הסתכלה עלינו המומה. אני חושבת שאני אלך הביתה. הבת שלי חולה. היא התרחקה מאיתנו בהליכה מהירה.

נכנסתי לאוטו של בארב בשתיקה. היא נהגה. לא החלפנו מילה. כל זמן הנסיעה הייתי בנייד שלי ובחרתי תמונות מוצלחות להעלות לאינסטגרם. הוספתי כיתוב לפוסט: תערוכת המחר - ערב בלתי נשכח! ממליצה בחום למצוא ערב פנוי וללכת עם בן הזוג או חברה טובה. העתיד כבר כאן, והוא מטורף!

---

דיסקליימר

הסיפור הוא פרי דמיוני, כל קשר בינו ובין המציאות מקרי בהחלט

חזרה לעמוד הסיפורים