דלוריאן 2030
- ליאת קמחי
- Dec 31, 2023
- 7 min read
שמי נילי. נילי בק. אני נמצאת בשנת 2019. נשלחתי לכאן משנת 2030. אני עובדת בסטארט אפ בשם דלוריאן, שממש לאחרונה גייס 300 מליון דולר כדי לאפשר לראשונה בחיי האנושות כולה מסע בזמן. אנחנו עומדים על סף פריצת דרך בקנה מידה עולמי.
באפריל 2025 גילה מרטין פוקס, המנכ"ל שייסד את החברה, חור תולעת בבולען שנפער בסמוך לים המלח. יחד עם השותפה שלו ד"ר אמה ג'ולי, המתמחה במכניקת הקוונטים, הם בנו מכונה שבקילומטרים ספורים אל תוך בטן האדמה מגיעה למהירות האור. בדצמבר של אותה השנה נרשם פטנט על הדלוריאן. מרטין הצליח לעניין משקיעים חיצוניים ולאחר גיוס מסיבי של אנשי חומרה ותוכנה שכר אותי לבדוק את המערכת. נשלחתי לשנת 2019 כדי לבצע בדיקת שפיות אחרונה לפני ההשקה של מכונת הזמן שלנו – הדלוריאן.
אני הייתי אחראית על בדיקת אחד הפיצ'רים הכי מורכבים במערכת - 'דנידין סקיוריטי'. על מנת למנוע פרדוקסים בזמן פיתחנו הגנת דנידין. במסגרת זו כל הנוסעים בזמן ללא יוצאים מהכלל הפכו לרואים ואינם נראים. זאת כדי למנוע את האפשרות לשינוי אפילו קל שבקלים בעבר שיגרום לאפקט פרפר שיוביל לשינויים שלא היתה לנו יכולת לחזות.
אחרי ששלחנו חפצים דוממים ובעלי חיים בזמן עברנו להתנסות בכך בעצמנו. בהתחלה ביצענו קפיצות קטנות, של כמה שעות או ימים בודדים אחורה, כדי להבין את המשמעויות של נסיעה בזמן. כל דילוג כזה גרר שינויים ופיתוחים נוספים כדי לטייב את הנסיעה בזמן.
בנסיעה השלישית או הרביעית שלי קפצתי הביתה 3 ימים אחורה. בכוונה בחרתי מקום ושעה שידעתי שהבית יהיה ריק ואהיה לבדי. משום מה הדלת לא היתה נעולה ובשקט סגרתי אותה אחריי. עברתי מול מראת הכניסה ונבהלתי. דמותי השתקפה שם בבירור. המשכתי מהמראה לכיוון המטבח והבחנתי בהשתקפות שלי בחלון הסלון הגדול. זה באג מטורף, חשבתי. אני חייבת לדווח עליו למרטין. מבוהלת ושלחתי ידי למכשיר ההקלטה שהושתל ברקתי טרם הנסיעה. בדיוק אז דפקתי את הזרת ברגל שולחן הסלון. צעקה נמלטה מגרוני.
כואבת נשמתי עמוק בעודי מנסה לחזור חזרה כשהבחנתי בריף, ערום לחלוטין, מגיח בריצה מחדר השינה שלנו. הבטתי בשעון הקיר, אולי התבלבלתי? לא, השעה היתה רבע לאחת בצהריים, זמן שבו ריף אמור בדיוק לסיים ללמד את השעה החמישית. הוא הכין את תלמידיו לקראת בחינת הבגרות בפיזיקה ולכן עמדה לפניו שעה נוספת, זה לפחות מה שאמר לי בבוקרו של אותו היום.
למרות שהייתי רואה ואינה נראית התכופפתי להסתתר מאחורי שולחן האוכל, מן אינסטינקט של נסיעות בזמן. ריף נעמד בפתח הסלון, איברו עוד זקוף. הוא גירד בעורפו. שתקתי בוחנת אותו ממקום מסתורי. זיפים בני יומיים. בלורית פרועה מסתירה ללא הועיל מפרצים ותיקים. מוטת כתפיים שידעה ימים יפים יותר. אהבתי אותו ככה.
"הכל בסדר?" שמעתי קול נשי מוכר בוקע בשקט מכיוון חדר השינה שלנו.
ריף בחן שוב את הסלון לפני שחזר על עקבותיו. התרוממתי והלכתי אחריו. הייתי חייבת לדעת למי הקול הזה שייך. הוא נכנס לחדר השינה שלנו.
"כנראה דמיינתי." אמר. "את לא שמעת צעקה?" הוא גרד בראשו.
שרי מנהלת בית הספר בו לימד ריף שכבה ערומה בצד שלי במיטה. שערותיה השחורות פזורות על הכרית הצחורה שלי. מראה עצמותיה הבולטות הכאיב לי. שדיה היו שטוחים ופטמותיה ענקיות. היא גיחכה.
"נדפקת, אה?"
"הייתי בטוח שנילי פה... זה היה ממש כמו הקול שלה."
שרי צחקה והם חזרו לעיסוקם.
שיגרתי את עצמי בחזרה להווה.
לא סיפרתי למרטין את כל מה שקרה במסעון הקצרצר שלי. עניין ההשתקפויות במראה ובזגוגית החלון פרח לחלוטין מזכרוני. אפשר להבין אותי.
עמדנו לפני שחרור המוצר לשוק. אנשי המרקטינג בישלו את השוק כבר כמה חודשים. הם תכננו להשיק את הדלוריאן בכל העולם בו זמנית. אמנם בהתחלה רק אנשים עשירים מאוד יוכלו להרשות לעצמם את התענוג של הנסיעה בדלוריאן, אבל המיתוג היה חשוב כדי שנוכיח את עצמנו. תמונות היסטוריות כמו נחיתת האדם על הירח או הביטלס בהופעה האחרונה שלהם הופיעו בשלטי חוצות ענקיים. 'לא הייתם רוצים להיות שם?' נכתב באותיות צבעוניות. 'להיות חלק מההיסטוריה!' נכתב מעל תמונה של מייקל ג'ורדן מטביע שלשה. הרשתות החברתיות רחשו וגעשו מהבאז שהדיגיטל יצרו. כל מי שהכרתי העלה פוסט ופירט למתי ואיפה היה רוצה לחזור בזמן עם האשטג דלוריאן בתקווה לעלות בגורל ולקבל נסיעה חינם.
עם ריף הפסקתי לישון עוד באותו הלילה. תירצתי זאת בעומס הגדול בעבודה לקראת שחרור המוצר לשוק. אמרתי לו שהוא נוחר ואני לא יכולה לישון ככה בשעה שאני כל כך מתוחה. עשה רושם שלא באמת אכפת לו. לא הבנתי למה הוא לא פשוט עוזב אותי אם בא לו לזיין את שרי. וכל זאת בזמן שלי עצמי לא היה האומץ לעזוב אותו. שנאתי אותו אבל לא הייתי מסוגלת להתמודד עם זה. דחיתי זאת לאחרי ההשקה. במילא הייתי עסוקה מדי וכמעט ולא התראינו.
בלילה של ההשקה שחזרתי שוב, בניגוד לרצוני, כפי שעשיתי כבר מאות פעמים, את מראה ריף ושרי הערומים במיטה שהיתה פעם שלי והפכה למיטת ניאופים. המחשבות טרדו את מנוחתי. ניסיתי לשחזר כל רגע במסע שלי. איך הדלת היתה פתוחה, ואיך דפקתי את האצבע בשולחן הסלון שלידי. איך זה קרה בכלל, תהיתי, מתיישבת על הספה המוצעת בסלון ובוחנת את החלל סביבי. הבטתי בחלון הגדול ובמראת הכניסה וליבי שקע בקרבי. זה לא יכול להיות!
פתחתי את המחשב בבהלה. נכנסתי למערכת התיקונים שלי מתפללת שמישהו אחר דיווח על באג ההשתקפות והעניין נפתר. עיני התרוצצו על הרשימות הארוכות ללא ממצאים. אוי לא. זה הולך להיות אסון! משכתי את הנייד מכבל הטעינה שלו והתקשרתי מיד למרטין.
"פישלתי, מרטין, פישלתי,"
"נילי? מה קרה?"
"שכחתי לדווח על באג קריטי במערכת, זה יהרוס הכל!"
"אוקי, במה מדובר?" מרטין נשמע עירני באופן מפתיע, כאילו כלל לא הלך לישון.
תיארתי בפני מרטין את הבאג.
"תהיי במשרד עוד חצי שעה. אני אקרא למזור."
נהגתי כמו מטורפת למשרדים שלנו. השעה היתה שלוש וחצי בלילה והכבישים היו ריקים. החניה הענקית היתה פנויה כולה וחניתי בקרובה ביותר שהיתה שמורה למנהל הכספים, מתוך מחשבה שכשהבוקר יעלה כבר אחזור הביתה, איפה שזה לא יהיה.
מרטין כבר היה שם, לא ברור איך, הוא גר רחוק ממני. אולי הוא חזר בזמן צחקקתי בעצבנות לעצמי. כשמבטו נח עלי מיהרתי למחוק את שיירי החיוך שעל שפתי.
"אוקי, יש לנו רק כמה שעות לתקן את הבאג הזה, מזור כבר מצאה את השורה הבעייתית בקוד. היא תתקן אותה ותריץ בילד. בשניה שהבילד יסתיים נדחוף לפרודקשן ואת תבדקי את התיקון, בסדר?"
הנהנתי. שמחתי שהפתרון נראה באופק ובקרוב יהפוך להיות אנקדוטה שנספר עליה בערב חברה.
מזור הקלידה בלי להוציא הגה מול המסך ופניה נצבעו באור הכחול. מרטין עמד מעליה וניכר היה שזה הפריע לה לעבוד. ניגשתי למקום שלי ופתחתי את הלפ טופ. הכנתי את סביבת העבודה שלי לקראת מסע בזמן.
חזרתי לשנת 2019. לא יודעת למה. אולי כי כבר הבנתי שאחרי ההשקה אתפטר ורציתי לראות את ריף ואותי כמו שהיינו בהתחלה – אוהבים, אמיתיים. חסרי דאגות. מצאתי את עצמי בחדר השינה בדירה הראשונה שלנו בבאר שבע. בחנתי את חדר השינה מסביבי. מיטה סתורה, שידה מלאת תמרוקים זולים שאז נראו לי מפנקים, ספר חדו"א ב' זרוק ליד המיטה שלי. מנורת לילה שנשכחה דולקת מאירה ערימת מבחנים חצי בדוקים של התלמידים של ריף, שהיה כבר אז מורה צעיר ונרגש לפיזיקה.
התקרבתי למראה. תמונות שלנו מחויכים ומתנשקים עיטרו את מסגרתה. רציתי ללטף אותנו, אבל הרגשתי כזו קלישאה שהתעשתי בבת אחת. המשימה. באתי לכאן למשימה שלי. שלנו. מרטין מחכה לי. המראה מולה עמדתי שיקפה את חלל החדר שמאחוריי. ההשתקפות שלי נעלמה כלא היתה. מראה – צ'ק. נשאר רק לבדוק השתקפויות בזגוגיות. ניסיתי לבדוק את ההשתקפות מול החלון הישן שבחדר השינה, אבל הוא היה קטן ולא הייתי בטוחה שהבדיקה טובה מספיק. אני צריכה זגוגית גדולה יותר.
הלכתי לסלון. הופתעתי לראות את הויטרינה הישנה. קצת אחרי שעברנו לגור יחד היא נשברה כשלא היה אף אחד בבית ובעל הבית נאלץ להוציא מכיסו סכום שהיה שווה לחודשיים שכירות להחליף את הזגוגית. אנחנו התעקשנו שתהיה חלבית כדי שתהיה לנו קצת פרטיות מהשכנים. אהבנו לעשות סקס בסלון, נזכרתי בכאב.
בחנתי את עצמי מול הזגוגית. אין השתקפות. זזתי קצת לוודא שהבעיה תוקנה במלואה. ניסיתי לשחק עם האור והצל. אין. מושלם. מרטין ישמח לשמוע. משום מה לא חשתי את ההקלה הגדולה שציפיתי להרגיש. ההשקה הגדולה תתקיים כמתוכנן, אבל כבר לא היה לי אכפת. התכוננתי לשגר עצמי חזרה ושלחתי מבט אחרון לדירה שלנו מתגעגעת למי שהיינו. מתגעגעת לריף. לאהבה הגדולה שהיתה לנו ונהרסה. אני אפילו לא יודעת למה או מתי. לא מבינה איך זה קרה.
קרקוש מפתחות נשמע בדלת. לא טרחתי להתחבא. זה בטח אנחנו. בתקופה ההיא ריף היה מסיים ללמד וממתין לי בארומה עד שאסיים את השיעור האחרון. היינו הולכים יד ביד כל הדרך הביתה ומדברים על כל מה שקרה מאז שהתפצלנו בבוקר. הכרתי את כל התלמידים שלו בשמות, וגם את כל הקולגות והמנהל. הוא ידע איזה מרצה יש לי לאיזה קורס ואפילו לדקלם את המשפטים הקבועים שלהם. "יהיא אפסילון," הוא היה צוחק עלי.
השתהיתי. מרטין יכול לחכות עוד שתי דקות. זה הצחיק אותי. מובן שהוא לא מחכה אפילו שניה, כי אשגר את עצמי לשניה המדויקת שבה נעלמתי. הוא לא ירגיש אם אחכה כאן עוד רגע. רציתי לראות אותנו לפני שאני חוזרת ל2030 לנצח. לפני שאני נפרדת ממנו. ומעצמי בעצם. הייתי סקרנית לראות איך נראיתי לפני שהכל נהרס. לפני שידעתי. לפני העצב הגדול.
ריף פתח את הדלת. איזה יפה הוא, צעיר כל כך שזה כאב. ובעקבותיו נכנסה מישהי שנראתה מוכרת. רזה עם תלתלים שחורים. "נחמד כאן," היא אמרה.
"רוצה משהו לשתות?" הוא צעק מתוך דלת המקרר הפתוחה.
"מים, קרים," היא התיישבה על הספה הירוקה.
ריף הביא כוס מים קרים והניח על שולחן הזכוכית הישן שאימצנו מהרחוב. הוא התיישב לידה, צמוד מדי.
"מתי נילי חוזרת?"
ריף הביט בשעון. "עוד שעה אני כבר צריך לחכות לה באוניברסיטה. אין לנו הרבה זמן," הוא רכן לעברה והחל לנשק אותה.
רעש זכוכיות נשמע. זו הייתי אני. העפתי אגרוף לתוך הויטרינה.
ריף ושרי הצעירים קפצו במקומם.
"מה זה היה?"
"לא יודע!"
ריף התנשם. הואבחן את מה שהיה פעם ויטרינה. האגרוף שלי פעם בכאב גדול. נפצעתי.
"כאילו נילי כאן," צחקה שרי. "זה היה ממש מבהיל, מוזר שזה נשבר פתאום,"
"טוב, נטפל בזה אחר כך. איפה היינו?"
הוא נשכב מעל שרי שכבר התמקמה על הספה שלנו. הדם שלי טפטף באין רואי, ממש כמו הדמעות שזלגו בדממה.
רציתי לרצוח אותם. אותה. אותו. הכל היה שקר. הכל. כל החיים שלי. טעם מר עמד לי בגרון.
הייתי חייבת לעוף משם.
ידעתי שאסור לי, אבל הייתי חייבת לדלג למקום אחר. לא יכולתי להישאר שם ולצפות בהם מתמזמים על הספה שריף ואני היינו מתמזמזים עליה. גם לא יכולתי לחזור למרטין. עוד לא. זה היה מאוד לא מקצועי להופיע בפניו בוכה ומדממת. הוא בטח ישמח לשמוע שאפקט הדנידין המשופר שלו גורם גם לדם להיות בלתי נראה.
אולי בגלל שחשבתי על מרטין הגעתי אליו. הוא היה הורג אותי אם היה יודע שאני מדלגת בין מקומות. פיצ'ר הדילוג היה עדיין בפיתוח, מתוכנן לפחות לעוד שתי גרסאות קדימה. לא שזה משנה בכלל גיחכתי לעצמי. כי הבנתי. אסור שהדלוריאן תהיה קיימת. הדלוריאן מאפשרת את הרצח המושלם. הרי בקלות יכולתי לרצוח את שניהם ולהיעלם בלי עדויות או עקבות. אפילו הדם שלי לא טפטף על הרצפה.
מרטין ישן. המחשב שלו היה פתוח והריץ כל מיני חישובים. מי יודע, אולי כבר אז הוא התחיל לעבוד על מסעות בזמן. הנחתי לו כרית על הפנים והצמדתי אותה בחוזקה. הוא ניסה להתנגד קצת, עד שכבר לא. את המחשב שלו פירמטתי ליתר ביטחון. זה היה כל כך קל, אמרתי לעצמי, ולכן טוב שעצרתי אותו בזמן לפני שאיבדנו שליטה.
ועכשיו אני כאן, ב2019. ניסיתי להשתגר חזרה, אבל כפי שחששתי לא היה לי איך. הדלוראין נעלמה כלא היתה. אני מעבירה את זמני בין מנוחה והתאוששות ממה שעבר עלי ומה שעשיתי לצפיה בעצמי הצעירה, תוהה האם כדאי לי לספר את האמת לעצמי. בינתיים אני נהנית להנות מהתמימות ומחוסר הידיעה. אני כל כך מאוהבת שלא כדאי להרוס לי.
דיסקליימר
הסיפור הוא פרי דמיוני, כל קשר בינו ובין המציאות מקרי בהחלט
Comments