ספירלה

שיט, שיט, שיט, אני לא מאמינה. התרוממתי מהמדרכה וניסיתי לאמוד את הנזקים. חטפתי שפשוף רציני בברך ימין, קרע קטן בחולצה באזור המרפק. ליטפתי את פרק יד שמאל שרק עכשיו הבנתי שכואב לי. כנראה שהוא לקח חלק גדול בבלימה.

הבטתי סביבי. אף אחד לא הסתכל עליי או עצר לוודא שאני בסדר. העוברים והשבים בטיילת נראו עסוקים בשלהם. אמא עם שני ילדים קטנים סחבה תיק ענק בדרך חזרה מהים, איש קירח בטייץ ומעליו מכנסים קצרים צעד בנחישות. זוג צעיר הלך יד ביד, נעצר כל שני צעדים להתנשק ולהצטלם. הבטתי לעבר הים ולקחתי נשימה עמוקה. אוף. רכבתי לכאן כדי שהים ירגיע אותי. חשבתי שהציור ירגיע אותי.

הרמתי את האופניים ובחנתי אותם בתקווה שלפחות הם לא נפגעו. הם נראו בסדר. שומדבר לא התעקם. מזל. המצב הכלכלי שלי היה כל כך גרוע שלא הייתי עומדת אפילו ברכישה של זוג אופניים יד שניה. במרחק של חמישה מטרים ממני זיהיתי את ארגז היצירה שלי עומד על צידו.

איך הנפילה הזאת קרתה, חשבתי כשמיהרתי אל הארגז, צולעת תוך כדי בגלל הברך הכואבת. אני עושה את המעבר על הרמפה הזאת לפחות פעם בשבוע, מעולם זה לא קרה לי. אפילו לא מעידה קטנה או איבוד שיווי משקל.

בזהירות פתחתי את הארגז. שיט. שיט. הלך הציור. מהטלטלה של הנפילה נפתחו כמה צבעים והקנבס שעליו עבדתי בחודשיים האחרונים פשוט שקע בהם. רציתי לבכות. איזה יום חרא. הייתי בשלבים די סופיים של ציור אורבני על רקע שקיעה מאוחרת. שעות עמלתי על הקווים עדינים של המבנים ועל התאמת הצבעים המושלמת של רקע השקיעה. ועכשיו הכל היה מרוח בצבעים עזים של אדום וכחול. אני לא חושבת שאצליח לתקן את זה אי פעם.

השענתי את הציור על החומה הנמוכה. אספתי את האופניים והשענתי אותם לידו. כן הציור שהיה קשור לאופניים השתחרר גם הוא. באורח פלא הוא לא נשבר. קשרתי אותו בחזרה לאופניים. בדיוק כשהרמתי את הארגז מהמדרכה, מנסה להבין איזה צבעים אני צריכה לקנות וכמה זה יעלה לי, ראיתי מישהו גבוה עם כובע בייסבול בוחן את הציור שלי. בעברית במבטא אמריקאי הוא שאל אותי למחירו.

זה לא למכירה, עניתי עצבנית, משעינה את הארגז על החומה ומנגבת זיעה ממצחי.

הוא חייך אלי בחיוך מעצבן והוציא ארנק עור חום מכיסו. הכל למכירה, אמר.

הסתכלתי עליו שולף שטרות ומונה אותם.

אלף חמש מאות? הוא הושיט לי את החבילה.

היה לי ממש לא נעים ממנו. אני לא ציירת או אמנית. אני עושה את רק בשביל הכיף. מעולם לא מכרתי ציור שלי, וגם אם הייתי רוצה למכור את הציור הזה, לפני שנהרס הייתי מתמחרת אותו הרבה יותר נמוך. אולי עשירית ממה שהציע לי, וגם זה בעיקר כדי לכסות עלויות של חומרים. במצבו כמו שהוא אחרי התאונה הוא לא היה שווה כלום.

לא, זה לא למכירה. התעקשתי איתו.

הוא שלף עוד כמה שטרות מהחבילה. אלפיים? הנדתי בראשי לשלילה. הרגשתי כאילו אני בתוך איזו קומדיית טעויות ואני בתפקיד ג'וליה רוברטס רק בלי התלתלים.

אלפיים חמש מאות? המשיך להציע במבטא האמריקאי שלו.

הבטתי בציור ההרוס וניסיתי להבין מה הוא מוצא בו. אני לא מבינה גדולה באומנות, ואת מירב הידע שלי רכשתי מסרטונים ביוטיוב. כולל הסרטון שמסביר איך לצייר את הציור הזה ואני די בטוחה שבסוף הסרטון לא המליצו להניח את הציור בתוך ארגז עם כמה צנצנות צבע פתוחות ולשקשק היטב.

אוקי, שלושת אלפים? הוא חייך אליי.

חייכתי אליו חזרה. ההצעה שלו התקרבה לגובה שכר הדירה שלי שלא היה לי ברור איך אשלם החודש. קרסתי תחת הלוואות שלקחתי בטיפשותי הרבה לפני כמה שנים לקנות רכב שמשום מה חשבתי שאני ממש חייבת, ועוד ישר מהסוכנות. בסוף מכרתי אותו בהפסד גדול וככה יצא שאני עדיין משלמת על רכב שכבר אין לי.

שלושת אלפים חמש מאות? הצעתי אני בלי לחשוב. זה ממש יסדר אותי החודש.

איטס אה דיל! האמריקאי הכריז מבסוט, שלף את יתרת השטרות מהארנק והושיט לי.

חייכתי אליו ולקחתי את הכסף.

לאחר שהרים את הציור הוא הושיט לי את כרטיס ביקור שלו וביקש ממני לשלוח לו את כתובת האתר שלי שבו אני מוכרת את הציורים שלי. הוא אמר שהוא זקוק לעוד כמה ציורים למשרדים שלו ושהוא מאוד אהב את הסגנון שלי.

הנהנתי לגבו המתרחק. אתר. אין לי אתר, כמובן. כי אני לא מוכרת ציורים. אבל אני כן בונה אתרים. בונה אתרים בלי אתר.

הכסף שקיבלתי מהאמריקאי, ג'וש, כפי שהיה מצויין בכרטיס הביקור באמת הספיק לכסות את שכר הדירה שלי. אבל הייתי זקוקה לעוד כסף כדי לרכוש חומרים חדשים ועוד כמה קנבסים שאוכל לצייר ולהעלות לחנות באתר. אם אצליח למכור לו עוד כמה ציורים, אפילו שניים או שלושה, זה ממש יסדר אותי.

התקשרתי ללירון אחותי הגדולה וביקשתי ממנה הלוואה של אלף ש"ח לצבעים וקנבסים. סיפרתי לה על האמריקאי והבטחתי לה שאחזיר לה הכל ברגע שיקנה ממני עוד ציורים.

שמעתי אותה נאנחת מהצד השני של הטלפון. איך את תמיד נכנסת להרפתקאות האלו נגה, שאלה אחרי שנשפה אוויר בקול. את לא יכולה פשוט לעבוד בעבודה שלך, וזהו??

אני עובדת בעבודה שלי, סיננתי. רק שהם משלמים ממש גרוע. זה לא מספיק לי לכלום עם כל ההוצאות והחובות שיש לי.

אחותי נאנחה שוב. זאת אותה שיחה כל הזמן. היא ובעלה יעצו לי אז לא לקנות את האוטו, ואני לא הקשבתי להם ועשיתי מה שרציתי. כן, אני יודעת. כן, אני זוכרת. כן, הם צדקו ואני טעיתי.

מאז שההורים שלנו מתו היא מתנהגת כאילו היא אמא שלי וכל הזמן מוכיחה אותי על ההחלטות השגויות שלי, ככה היא קוראת לזה. להחלטה לקנות אוטו חדש, או ללמוד מקצוע לא מכניס כמו בניית אתרים, או לגור בשכירות יקרה. זה קצת מעצבן אותי ההתנשאות הזאת, כי היא שוכחת שגם היא עשתה טעויות, רק שאז היו לה הורים שנתנו לה כסף לכיסוי הטעויות, וגם לחתונה וגם עזרו לה ולבעלה לקנות בית. היא גם מעולם לא שילמה שכר דירה, כי הם גרו אצל ההורים שלנו עד שהבית שלהם היה מוכן, אז אין לה מושג כמה זה באמת עולה. ובכל זאת היא מוכיחה אותי על זה כל פעם מחדש.

נגה, זאת לא תהיה עוד אחת מההחלטות השגויות שלך? היא שאלה אותי.

שתקתי לרגע. ברקע שמעתי את ג'ונתן בעלה קורא לה להכין ארוחת ערב לילדים.

לירון, דיברתי במהירות כי הבנתי שבקרוב היא תסיים איתי את השיחה, הוא כבר שילם לי על ציור אחד, שהיה הרוס. הרבה כסף. זה ממש לאסוף את הכסף מהרצפה. ואת האתר שלי אני אבנה לבד, מן הסתם. אז אני לא צריכה לקחת מישהו שיעשה את זה. רק לצייר עוד כמה ציורים, שיהיה לי להציג באתר. אני אקח כמה ימי חופש מהעבודה ותוך שבוע הכל יהיה מוכן. הפעם זאת תהיה הצלחה, את תראי.

ובאמת כך היה, לירון העבירה לי אלף ש"ח בביט ורכשתי ציוד וחומרים. שבוע שלם ציירתי כמו משוגעת ובהפוגות מהציורים נפניתי לבנות את האתר. צילמתי את כל הציורים גם את הישנים שלי וגם את אלו החדשים והעליתי את הכל. כשהכל היה מוכן שלחתי לג'וש מייל עם לינק לאתר שלי.

תחושת סיפוק אפפה אותי. הייתי גאה בעצמי. רציתי לחגוג אבל אז באותו רגע הגיע מייל תשובה מג'וש. המייל היה מייל גנרי כזה שהוא כרגע בנסיעת עסקים עם גישה מוגבלת למייל ושאצפה לעיכוב בתשובה שלו.

לא נורא, חשבתי. הוא בטח איש העולם הגדול כזה שנוסע הרבה ושיש לו כל הזמן נסיעות עסקים. יש לי זמן. הוא בטח נסע לאיזו גיחה ויחזור תוך כמה ימים. אחכה שיחזור.

הוא לא ענה לי בהמשך אותו שבוע. שלחתי לו עוד מייל תזכורת אחרי עשרה ימים, ואז עוד אחד. וכלום. אותו מייל קבוע חזר אליי אוטומטית שהוא לא קורא מיילים. לא הבנתי מה קרה. איך הוא פשוט נעלם. הזכיר לי את יפתח. אחרי כל פעם שנפגשתי איתו הייתי מלאת תקווה ולגבי העתיד, ואז הוא היה מתאדה. אז בשביל מה הוא ביקש שאשלח לו את כתובת האתר שלי? לְמה זה היה טוב?

זאת שוב פעם אחותך? שמעתי את קולו של ג'ונתן בעלה ברקע בזמן שדיברתי עם לירון בטלפון וסיפרתי לה מה קרה. התקשרה לבקש עוד כסף, נכון? זאת הסיבה היחידה שהיא מתקשרת. אל תתני לה יותר כסף, הוא המשיך. עדיף לנו כבר לשרוף אותו, לפחות אנחנו נהנה ממנו קצת.

טוב, מה את רוצה נגה? אחותי ניסתה לקצר את השיחה. אין לנו יותר כסף לתת לך. נתתי לך גם ככה הרבה יותר מדי.

בכלל לא התקשרתי לבקש כסף, אמרתי לה בזעם. זה לא היה מדויק, אבל לא רציתי שהיא תדע את זה. בטח אחרי שבעלה אמר עלי את מה שאמר. קיוויתי שהיא תרחם עליי ותציע לעזור לי מיוזמתה.

אחרי עוד חילופי דברים סתמיים סיימתי איתה את השיחה.

אני חייבת להרוויח עוד כסף. חייבת. אבל איך? מיפיתי את כל האפשרויות העומדות בפניי. בעבודה לא מזמן ביקשתי העלאה. אמרו לי שעוד אין תשובה, אבל ברור לי שגם לא תהיה. הם תמיד מושכים את התשובה כמה שהם רק יכולים כדי לחסוך על העובדים. הלוואה נוספת מהבנק לא רציתי לקחת, ובמילא הייתי סקפטית אם יאשרו לי בכלל.

הטלפון שלי רטט. קיוויתי שזאת לירון מתקשרת להתנצל ולהסביר שבעלה מניאק, או משהו כזה ושהיא תעזור לי. אבל לא, זה היה יפתח. איך לא חשבתי להתקשר אליו, תהיתי לעצמי, למרות שידעתי את התשובה. כי הוא תמיד נעלם בסוף.

הי, מה שלומך, הוא התעניין. איך התגעגעתי לנימת קולו החמה. כאילו הוא באמת התקשר רק בשביל לדעת מה שלומי.

התחלתי לענות לו אבל יבבות בקעו לפתע מגרוני. הוא היה כזה מתוק ואמר מיד שהוא בא וניתק את השיחה. ובאמת אחרי עשר דקות הוא התייצב אצלי ואני שכבר נרגעתי קצת סיפרתי לו על הציור ההרוס ועל האתר ועל האמריקאי עם הכובע שנעלם וסתם לקחתי ימי חופש וציירתי עכשיו כמו משוגעת כמה ציורים למישהו שלא אכפת לו בכלל ושאחותי פשוט מגעילה ושהיא ובעלה לא רוצים לעזור לי למרות שהם בדיוק רכשו רכב חדש שעולה רבע מליון, ככה השוויצו לי באותו היום כשרכשו אותו והיא עושה טיפולי יופי אנטי אייג'ינג בעשרות אלפים.

יפתח נתן לי להוציא הכל. הוא חיבק אותי חיבוק שיכולתי לטבוע בתוכו. לא ביקשתי ממנו כסף כי ידעתי שאין לו. גם לו יש את הצרות שלו, והוא אף פעם לא מצליח להחזיק עבודה יותר מכמה חודשים. והקצבה שהוא מקבל לא מכסה אפילו את הטיפולים שהוא צריך. הוא חייך אליי אחרי שהיבבות שלי נחלשו. בואי נלך לאכול גלידה, זאת התרופה להכל.

ישבנו על ספסל בטיילת וליקקנו גלידה. הבטנו באישה שעמדה מולנו וציירה על ארון תקשורת.

אולי תעשי משהו כזה, יפתח הציע לי בעודו נוגס מהגלידה בשיטתיות.

בזמן שהבטתי בציירת וניסיתי להבין מה היא מציירת (טיגריס שנכנס לבריכה תכולה) יפתח כבר ניגש אליה ופתח איתה בשיחה. התפעלתי מהדיסוננס שבו, איך הוא מצליח לנהל עם שיחה עם כל אחד ועושה רושם של אחד שהכי מאופס על החיים שלו ואיך זה בעצם הכי הפוך. הוא החווה בראשו אליי והציירת הסתכלה עליי, אז כבר לא היה לי נעים לעמוד רחוק והתקרבתי.

היא רוסיה, לא מבינה מילה עברית הוא אמר לי כשהתקרבתי והמשיך לדבר איתה ברוסית. עמדתי בצד נבוכה עם הגלידה ביד והבטתי בהם מדברים עוד קצת ואז היא שלפה את הסלולרי שלה והכתיבה ליפתח מספר טלפון. הוא הודה לה והתרחקנו משם.

היא אומרת שזה לא המון כסף, אבל כמה עבודות כאלה בחודש סוגרות לה את הפינה. היא נתנה לי את הטלפון של איש הקשר שלה בעירייה, זה שאחראי על כל הפרויקט, בואי נתקשר אליו.

זרקתי את הגלידה לפח הקרוב והתבאסתי על שמונה עשרה שקלים שהלכו להם על כלום. בעידודו של יפתח התקשרתי לעדי הרכז של הפרויקט והוא הסביר לי איך זה עובד וביקש שאשלח לו תיק עבודות וסקיצה לציור על ארון תקשורת שיש בה חיה כלשהי, כי הפרויקט בא לקדם את החי פארק העירוני.

אחרי השיחה שלחתי לו לינק לאתר שלי, אולי בכל זאת זה לא היה לחינם. עדי ישר ענה לי בהודעה חוזרת שהתקבלתי. הוא שלח כתובת של ארון תקשורת ותמונה של הארון וכתב שיש לי שבועיים לסיים.

יש! נעצרתי באמצע הרחוב בוהה בנייד לא מאמינה. היינו קרובים לבית של יפתח. התקבלתי!

יפתח חיבק אותי ואמר שהוא לגמרי מאמין בי והעיניים שלו נראו כמעט שמחות. עליתי בעקבותיו לדירה שלו ורק בבוקר נזכרתי שהבטחתי לעצמי לא לחזור על הטעות חסרת התוחלת הזאת.

כשיצאתי מהבית שלו הבנתי שאני שוב בבעיה. אני צריכה כסף לקנות צבעים לציור על ארון התקשורת. שלחתי הודעה ללירון, אולי הפעם יהיה לי מזל. להפתעתי היא העבירה לי אלף שקלים בפייבוקס, וכתבה לי שלא אדבר על זה ליד ג'ונתן כי הוא אסר עליה לעזור לי עם כסף ושהוא יכעס מאוד אם הוא יגלה.

עניתי לה תודה רבה וששפתיי חתומות ולמרות שהייתי חייבת מקלחת טובה ובגדים נקיים העדפתי לנצל את הזמן לפני העבודה לקנות צבעים כדי שאוכל להתחיל בפרויקט מיד אחרי העבודה.

כל אותו השבוע עבדתי על הארון. שלחתי מדי פעם תמונות ליפתח שיראה איך אני מתקדמת. אבל חוץ מאימוג'ים של אגודל למעלה לא קיבלתי ממנו שום התייחסות, כמו תמיד אחרי שאנחנו נפגשים. ככה זה עם יפתח, צעד קדימה, עשרה אחורה ולצד באלכסון. הוא כבר שנים בטיפול, אבל נשאר ללא שינוי. פעם חשבתי שאם רק תהיה לי סבלנות לחכות לו, נוכל להיות יחד. שאוכל לתת לו את כל הספייס שהוא זקוק לו ואת כל ההתחשבות במצבו. אבל אחרי שחיכיתי לו שנים התייאשתי. ידעתי שהוא מתראה עם אחרות, וזה מה ששבר אותי בסופו של דבר.

כשסיימתי את הפרויקט התיישרתי בזהירות, מותחת את הגב הכואב. הייתי גאה במה שיצא. התרחקתי קצת ובחנתי את הציור שלי, עצלן שנח על מתח ומסביבו מתקני כושר עירוניים נטושים. צילמתי את התוצאה הסופית ושלחתי לעדי. עדי ענה לי במדבקת ואוו צבעונית.

מה לגבי התשלום, שאלתי אותו. לרוב אני ממש לא מציקה לגבי זה, אבל חשבון הבנק שלי נותר ריק וסוף החודש התקרב בצעדי ענק.

תשלחי לי את פרטי חשבון הבנק שלך ואעביר את זה להנהלת חשבונות. זה ייקח חודשיים או שלושה. את יודעת איך זה בעירייה, שוטף פלוס תשעים.

מה שוטף פלוס תשעים? מה זה אמור להיות?? הבטתי במסך הנייד המומה מנסה לוודא שלא פספסתי משהו. מה יעזור לי הכסף הזה עוד שלושה חודשים?? מי יודע אם אשרוד עד אז, אם אין לי מאיפה לשלם שכר דירה בשבוע הבא? אין מצב שזה אמיתי.

אמיתי? אתה לא מסתלבט? שלחתי לו.

כן, לצערי כן. אם זה היה תלוי בי הייתי מעביר לך עכשיו.

זעמתי. זעמתי נורא. למה הוא לא אמר לי כלום כשדיברנו? למה הציירת הרוסיה ההיא שאמרה שמשלמים טוב שכחה לומר את הפרט הזניח שאני אראה את התשלום רק אחרי שאעבור לגור ברחוב?? אוף. אוף. מה אני אעשה? המשכורת שלי תיכנס רק עוד שבועיים, ובמילא היא לא תספיק לי גם לשכר הדירה וגם להורדות של האשראי ולהלוואה המטומטת על הרכב שאין לי.

פעם היינו עושות את זה הרבה, אמרה לי לירון כשהמלצרית הביאה לנו את המשקאות שלנו. חייכתי אליה חיוך חמוץ. הפעם הזה היה כל כך מזמן, לפני שהיא הכירה את ג'ונתן הדפוק הזה.

בחנתי את פניה. מה זה? מה עשית? את עם עדשות?

היא עפעפה בעיניה ארוכות הריסים.

עשית הלחמת ריסים? מה עשית? המשכתי לתחקר אותה.

היא חייכה אליי מבסוטה. אהבת, שאלה אותי.

מה עשית, התעקשתי.

היא נרכנה קדימה כממתיקת סוד. חיכיתי שתשימי לב. זה טיפול חדש. לא עדשות ולא הלחמת ריסים. שמעת על חברה שנקראת ספירלה?

נענעתי בראשי לשלילה ומזגתי חלב לאמריקנו שלי. בחנתי אותה לעומק. לפתע הבחנתי בהרבה שינויים קטנים. השיער שלה הבהיר והוחלק, עצמות לחייה גבהו, צורת עיניה השתנתה לחתולית יותר והיא גם רזתה, במקומות הנכונים מה שנקרא.

שתי חוקרות ממכון ויצמן מצאו דרך לשנות את הדנ"א האנושי. זאת מין טכנולוגיה, שאם אני זוכרת נכון דומה מאוד לזאת שהשתמשו בה לחיסוני הקורונה, משהו עם רנ"א. לא זוכרת בדיוק. מה זה משנה? מה שמשנה שהן מצאו שיטה לשנות את הגנים שלנו. איך להפוך עיניים חומות לכחולות או איך להאריך ריסים באופן טבעי.

טוב, טבעי זה לא, אמרתי.

זה גם לא זול. כל דבר שאת רואה זה עשרות אלפי שקלים. עיניים כחולות חמש עשרה אלף. ריסים ארוכים עשר. עצמות לחיים שמונה עשרה. לירון זרקה את הסכומים האסטרונומיים האלו בגאווה גדולה.

ואוו, זה ממש יקר.

כן, כי עבור כל דבר כזה הן לוקחות את הדם שלי למעבדה, מבודדות את הגן הבעייתי ומחליפות אותו באחד תקין ואז מכינות כמו חיסון כזה שהן מזריקות לי ותוך כמה ימים הוקוס פוקוס – יש לי עיניים כחולות. לנצח! וזה בכלל לא כואב!

יפה, אמרתי לה וניסיתי שלא לחשב כמה הכל עלה לה יחד.

היא ככל הנראה קראה את מחשבותיי כי אמרה, אז ג'ונתן ואני החלטנו על תקציב שאנחנו מוכנים להוציא על זה. בכל זאת, אנחנו מחושבים כלכלית והכל.

הנהנתי. לא היה לי מה לומר וניסיתי להבין מתי יהיה הזמן הכי טוב לבקש ממנה חמשת אלפים שקלים.

אז הגדרנו מכסה של מאה וחמישים אלף ש"ח ובאמת לא חרגתי בכלל, היא המשיכה ללהג. אפילו נשאר לי עודף של כמה אלפים. למרות שיש עוד כמה דברים על הכוונת שלי לשנה הבאה.. היא הוסיפה בחיוך.

כל הכבוד, החמאתי לה ביובש, מנסה להבין מאיפה יש להם סכומים גדולים כאלה להוציא על כאלה שטויות.

שווה כל שקל, לא? היא הביטה בי במבטה החתולי החדש.

הנהנתי ולגמתי מכוס הקפה שלי.

היא פתחה את ארנקה והוציאה משם ערימה של שטרות ופתק קטן והושיטה לי.

הבטתי בה במבט שואל.

קחי, נו. קחי. זה בשבילך. את בטח שוב צריכה כסף, נכון? בגלל זה הצעת שניפגש?

שתקתי.

היתה לנו הרגשה שהעסק הקטן הזה שלך של הציורים לא יצליח. עוד אחד לאוסף ההחלטות השגויות שלך. ג'ונתן לא מרשה לי לתת לך עוד כסף. גם בפעם הקודמת שהעברתי לך בפייבוקס הוא בסוף גילה וכעס עליי נורא. הוא חושב שבחיים לא יצא ממך כלום. שכל מה שאת נוגעת בו הופך לחרא ושאת רק מנצלת אותנו כל הזמן. שאת חור שחור של כסף.

שתקתי בזמן שהיא הטיחה בי את כל העלבונות. הרגשתי כאילו הדם אוזל לי מהפנים. גם את חושבת ככה?

זה לא משנה מה אני חושבת. הוא לא מרשה לי יותר לתת לך כסף. הוא אומר שזה על חשבון העתיד של הילדים שלנו. הוא נשבע שהוא יעזוב את הבית אם אני אמשיך להעביר לך. זה מה שנשאר לי מהטיפולים שלי, היא החוותה לעבר השטרות. אני לא אוכל לעזור לך יותר. אני חייבת לשמור על שלמות המשפחה שלי. את מבינה אותי, נכון?

טעם מר עלה לי בגרון. רק רציתי לעוף משם כבר.

והפתק זה מהמשרדים של ספירלה. בפעם האחרונה שהייתי שם בטיפול ראיתי שהם מחפשים פקידת קבלה לשעות הערב. אני חושבת שזה משהו שיכול להתאים לך, אחרי שעות העבודה. במקום כל הציורים האלה שלך. הם משלמים טוב, קבעה לירון בביטחון.

פתחתי את הפתק וראיתי שם כתובת מייל.

תשלחי להם קורות חיים למייל הזה. מה יש לך להפסיד.

הכסף שלירון נתנה לי סידר אותי לעוד חודש.

שלחתי הודעה ליפתח שאני רוצה שניפגש. הוא לא ענה לי.

שלחתי מייל לספירלה והם זימנו אותי לראיון.

---

אתה לא מבין איזה אנשים באים אליי לייעוץ, סיפרתי ליפתח. ישבנו על המיטה שלו. הוא פרס עליה מפה משובצת ועליה עשינו פיקניק מאולתר של גבינות ובירה בלגית שהוא נורא אוהב.

שנה אחרי שעבדתי בתור פקידת הקבלה בספירלה קידמו אותי להיות יועצת. זה היה מהלך די טבעי כי במילא בזמן שהלקוחות המתינו הן שיתפו אותי בשאלות במחשבות שלהן על התהליך. אז סיפרתי להן מנסיוני והמלצתי להן מה כדאי להן לעשות. אהבתי לשאול אותן מה המטרה שלהן כשהן מגיעות אלינו וניסיתי לתת להן כיוון כדי שייצאו מרוצות. אחת הלקוחות היתה מקורבת להנהלה והמליצה לה בחום לקדם אותי לייעוץ.

כמעט כולן נשים. כולן רוצות להיות רזות, כחולות עיניים, עם עצמות לחיים גבוהות ושיער בהיר וחלק מאוד. דווקא לגבי הגובה יש שונות. הגבוהות רוצות להיות נמוכות יותר והנמוכות רוצות להיות גבוהות. אבל תכלס – כולן רוצות להיראות כמו וריאציה של ברבי. זה כל כך משעמם.

יפתח לקח לגימה מהבירה. בירה מעולה, אמר.

כולן גם רוצות שנעלים קמטים, ופיגמנטציה וצלקות של אקנה, אבל את זה אנחנו לא יכולים לעשות. אנחנו יכולים לשנות גנים, אבל לא להילחם בפגעי הזמן. או! אתה יודע מה הגברים שבאים אלינו הכי רוצים? לא באים הרבה אמנם, אבל אלה שכן באים?

זין יותר גדול? יפתח תהה.

צחקתי. זה גם מה שאני הייתי מנחשת, אבל לא. הם רוצים לטפל בקרחת שלהם ולהיות יותר גבוהים. רק במקום השלישי זה להאריך את איבר המין שלהם.

יפתח לקח עוד לגימה מהבקבוק ואז קירב את פניו אליו. הסטתי את פניי ממנו. אמרנו שזה מפגש ידידותי, לא?

יפתח המהם משהו לא ברור. נגסתי בקוביית מנצ'גו.

אתה יודע, העבודה ממש גרמה לי לחשוב. עלינו, על המין האנושי. בסוף כולנו ילדים בני עשר שרוצים להיראות כמו ברבי וקן. למה? לְמה זה טוב? כולן כולן בסוף נראות אותו שטנץ, כאילו הן אחיות אובדות. אוקי, אז הגוון של העיניים טיפה שונה מטורקיז לתכלת לכחול ים. והאורך של השיער משתנה, אבל אצל כולן שפתיים ורדרדות ותפוחות. כולן רזות, עם חזה גדול שעומד ורגליים דקיקות שלא נגמרות. איפה הייחודיות? איך יכול להיות שככה שיכנעו אותנו שאנחנו כמו חפץ, כמו דירה, שצריך לשפץ מהיסוד – לעשות טיח ומטבח מודרני ופרקט בכל החדרים?

יפתח לא הבין מה אני רוצה ממנו. הוא פתח לעצמו את הבקבוק השלישי שלו. לא יודע מה את רוצה עכשיו. זאת העבודה שלך. לא מתאים לך תעזבי. וחוצמזה, גם לפני הפטנט שלכם זה בדיוק מה שאנשים עשו, לא? התאמנו כדי להיות רזים, ניתוחים להגדלת חזה, השתלות שיער בטורקיה. בוטוקס. אנשים תמיד רוצים להשתנות. הם לא אוהבים להיות בתוך העור של עצמם. אני יכול להבין את זה.

כן, אה? אמרתי.

לגמרי, הוא אמר. המבט שלו היה מטושטש. הוא שוב ניסה להתקרב אליי.

זינקתי לעמידה. נראה לי שאני אלך. כבר מאוחר.

הוא הביט בי במבט עייף ונשכב אחורנית על המיטה. בטוח? לא בא לך להישאר הלילה?

ביי, לבשתי את המעיל שלי ויצאתי.

בדרך הביתה רטט לי הנייד בכיס. זו היתה לירון.

נגה? את-את בבית?

מה קרה?

את בבית? אני רוצה לדבר איתך.

כן, אני אגיע עוד חמש דקות. תבואי. יש לך את הכתובת החדשה שלי?

כשהחניתי בחניה שלי כבר זיהיתי את דמותה של אחותי ממתינה לי בכניסה לבית.

מה קרה? נבהלתי. קרה משהו לילדים? לג'ונתן?

לא, לא, כולם בסדר, היא הרגיעה אותי בחיוך מר ומחתה את עיניה בזמן שהמתנו למעלית.

כשהמעלית הגיעה היא המשיכה כשראתה את מבטי השואל מבעד למראה. זה סתם, היה לנו ריב קטן.

ריב? רציני? את צריכה מקום לישון? יש לי בדירה הזאת עוד חדר עכשיו, את יכולה להתארח בו עם הילדים עד שתסתדרי וכל זה.

פתחתי את הדלת של הבית והדלקתי את האור. אחותי עוד לא היתה אצלי מאז שעברתי. הכל בערך השתנה. הספות היו חדשות, קניתי טלוויזיה שבעים ומשהו אינץ' ושולחן קפה וינטג'י מאיזו חנות של פיסים ייחודיים מהעולם. הנחתי את התיק שלי ושלה על הקומודה המעוצבת והזמנתי אותה לשבת בסלון בזמן שהכנתי קנקן תה לשתינו.

את הקנקן ושתי כוסות קרמיקה ייחודיות שרכשתי מאיזה סטודיו בוטיק של איזו קרמיקאית מוכרת נשאתי על גבי מגש ברונזה סמי עתיק בליווי עוגיות ממאפייה יוקרתית שנפתחה מתחת לעבודה שלי. הנחתי הכל לידנו בסלון והייתי גאה מאוד בכך שסוף סוף אני יכולה לארח את אחותי בסטנדרטים שלה בלי להתבייש בזה שאין לי.

לירון נאחזה בספל שלה ושתקה. המתנתי למוצא פיה.

אנחנו... היא התחילה לומר ופסקה.

אנחנו... צריכים קצת עזרה. היא לקחה נשימה עמוקה. עזרה כלכלית. כל השנים עזרנו לך ועכשיו אנחנו צריכים קצת... היא השתתקה והביטה סביב. נראה שסוף סוף הסתדרת, לא? עבודה נורמלית, שאני עזרתי לך למצוא, דירה נורמלית, אפילו קנית שוב פעם רכב!

כמה... כמה אתם צריכים? שאלתי בחשש.

כמה שיש לך לתת. חשבון הבנק שלנו מוגבל ואני אפילו לא יכולה לרכוש מעילים לחורף הקרוב. את יודעת איך הם גדלים מהר כל כך...

מה?? איך זה קרה? לירון וג'ונתן תמיד נתפסו בעיניי כעשירים. תמיד היה להם כסף בכמויות והם אהבו להראות את זה. התבוננתי בפניה של אחותי שהשתנו לבלי היכר מאז שנהייתה לקוחה של ספירלה. כבר אי אפשר היה לזהות דמיון ביננו, אלא אם אני אחליט לעשות כמה טיפולים בעצמי, יועצת ביוטי שלא עושה טיפולי ביוטי.

כבר תקופה שהעסקים של ג'ונתן נאבקים, את יודעת איך זה... התקופה לא טובה לעסקים עכשיו. ואחד הלקוחות הכי גדולים שלו נטש אותו לטובת איזה עסק צעיר שמוכר לו את אותו השירות במחירי הפסד. ג'ונתן לא היה יכול להתחרות בזה.

אוקי, ו...?

וכל הכסף שלנו מושקע בכל מיני הזדמנויות עסקיות. כרגע כל השוק למטה, אז אין טעם למשוך כספים, כי אז נפסיד הכל. אנחנו מחכים להתאוששות בשוק. חודש-חודשיים והכל יסתדר, זה מה שג'ונתן אומר.

אבל בינתיים אין לכם כסף למעילים לילדים. למה לא יד שניה בעצם? בקבוצה השכונתית תמיד מציעים מלא פריטים למסירה, בלי כסף.

לירון העוותה את פניה. איף, נראה לך שאני אלביש את הילדים שלי יד שניה?? מה, אנחנו מסכנים? היא צחקה. בסך הכל תקופה קצת קשה לעסקים, זה יעבור. ואחרי שתיקה קצרה הוסיפה, אז יש לך? היא הביטה בי בחשש.

לקחתי לגימה מהתה שלי. היא לא נגעה בשלה.

אני... אין לי כל כך... אולי יש לי כאן מאתיים שקל איפשהו, ניגשתי לתיק שלי והתחלתי לפשפש בו. אני פשוט, כמו שאת רואה, עברתי דירה והיו לי המון הוצאות... ועכשיו גם הרכב, אז אני משלמת על שני רכבים בעצם... אז אין לי כל כך...

מה, לא שמת שום דבר בצד? אחותי פערה את עיניה והניחה את הספל על שולחן הוינטג'.

לא הספקתי עדיין, אני עוד מחזירה את ההלוואה ההיא, ויש לי יותר הוצאות עכשיו, אני עובדת שם רק שנה וחצי, את יודעת, ורק חצי שנה בתור יועצת עם שכר נורמלי. אתם לא שמתם שומדבר בצד?

כן, נתנו לך את מה ששמנו בצד, זוכרת? כל פעם שלא היה לך באת אלי וביקשת כסף, ואני העברתי לך, אלף שקל, חמשת אלפים, רק עד שתסתדרי, רק עד שיחזירו לך, שישלמו לך. זוכרת? ואני לא נתתי לך מאתיים שקל עלובים, היא אמרה בכעס ונעמדה מנופפת בשטר הכחלחל.

אבל, אבל זה מה שיש לי, ניסיתי להתגונן, לא ברור למה. הלוואי שהיה לי לתת לך גם מאתיים אלף, אבל אין לי. את מאמינה לי? הלוואי שהייתי יכולה לעזור לכם.

היא נחתה חזרה על הספה כאילו יצאה ממנה כל החיוּת שבה והביטה בי אומללה.

אז מה נעשה? היא הביטה בי במבט חלול.

אולי תתחילי לעבוד?

אני לא יכולה, את זוכרת שיש לי ילדים לטפל בהם?

כן, ברור שאני זוכרת, אבל אולי משהו בשעות הבוקר? כשהם בגנים? מחפשים אצלנו פקידת קבלה לשעות הבוקר. מעניין אותך? רק עד שתסתדרו.

היא הביטה בי ואני בה ואז סיימה את התה שלה בלגימה אחת ארוכה. היא הניחה חזרה את הספל על המגש, התרוממה ויישרה את בגדיה. אני לא חושבת, אמרה.

את השטר הכניסה לארנק המעצבות שלה ופנתה לצאת מהבית. תודה, אמרה לי. אל תדאגי, אנחנו נסתדר. היא חייכה אליי חיוך עם שיניים מושלמות, הניפה את שיערה החלק הצידה ונפנתה ללכת.

סימסתי לה את הטלפון של מנהלת המשרד ליתר ביטחון. למקרה שתתחרט.

---

דיסקליימר

הסיפור הוא פרי דמיוני, כל קשר בינו ובין המציאות מקרי בהחלט

חזרה לעמוד הסיפורים