המשפחתון

גילת עלתה במדרגות בצעדים כבדים. שוב הבריזה לה מתאמנת וזה אומר שיהיו לה מאה ועשרים שקלים פחות החודש. ניסתה לחשוב מאיפה לקצץ כדי שתוכל לעמוד בכל ההוצאות וההתחייבויות שלה. אולי תבטל את החוג כדורגל של אסף? היא הרי יכולה לאמן אותו בעצמה. ידעה שלא יסכים לוותר בשום אופן. גם לא על הנטפליקס ולא על הספוטיפיי. היא הבינה אותו. הוא לא אשם שההורים שלו נפרדו. היא צריכה לתת לו את ההרגשה שהחיים שלו לא השתנו בהרבה. בטח שלא לרעה.

אז מה אם כשאבא שלו והיא עוד היו ביחד היא לא היתה צריכה לעבוד? ואבא שלו הרוויח בנטו פי עשרים ממה שהיא מתאמצת להרוויח היום? כל זה לא משנה עכשיו, היא מחתה אגל זיעה ממצחה וטיפסה עוד קומה. היא צריכה לגבות תשלום מהמתאמנות שלה מראש, זה הכל.

כבר עמדה להיכנס לביתה בקומה השנייה כשהבחינה לראשונה בקולות הבכי מהקומה הראשונה. היבבות קורעות הלב הזכירו לה את התקופה כשאספי רק נולד. כמה הוא בכה. לא משנה מה עשתה לא הצליחה להרגיע אותו. ואבא שלו הסתובב כועס בבית, כועס עליה שלא מצליחה להרדים אותו. בסוף עבר לישון בחדר בקומה העליונה. מעולם לא הציע לנסות להרגיע את התינוק. חלוקת התפקידים בינהם היתה ברורה – הוא מפרנס והיא דואגת לכל היתר.

בערב ירדה עם שק רשת מלא רצועות TRX לאמן קבוצת אמהות בגינה השכונתית.

"היי, את חדשה פה?" חייכה אליה השכנה שבדיוק יצאה מביתה בקומה הראשונה.

"כן, היי, אני גילת,"

"אנג'לה. אנג'י," הציגה עצמה הבחורה הצעירה.

"את נראית ממש צעירה בשביל להיות אמא," בחנה אותה גילת מנסה להבין איך בחורה בת בקושי 20 מגדלת תינוק צווחני במיוחד.

אנג'י צחקה. "אני לא אמא, בינתיים לפחות, יש לי משפחתון פה בדירה. המשפחון של אנג'י, אולי שמעת עלי?"

גילת הנידה ראשה לשלילה. איך שמעה? היא עברה לפה לפני חודש בקושי, מנסה לשרוד ולהשאיר את הראש מעל למים.

"בני כמה הילדים שלך? אולי תרצי לשלוח אותם אליי," אנג'י חייכה אליה בעיניים נוצצות.

"אספי כבר גדול. הוא בכיתה גימל,"

"זה גיל מקסים! הוא בטח גבר-גבר קטן, נכון?

גילת הנהנה הנהון לא מחייב.

"טוב, אני אוהבת ילדים בכל הגילאים," אנג'י משכה בכתפיה. "בגלל זה פתחתי משפחתון. אם את שומעת על אמהות שמחפשות בסביבה תמליצי להן עליי, בסדר? עד גיל 3!"

"בטח," גילת הנהנה שוב.

"היה נעים להכיר, ברוכה הבאה לבניין,"

מתוך ארבע אמהות שקבעו איתה בגינה שיעור TRX הגיעה רק אחת.

"את יודעת איך זה אמהות," האמא שכן הגיעה חזרה אחרי תנועותיה של גילת בסיבובי ידיים לפנים. "תמיד יש משהו, והמשהו הזה תמיד בא על חשבוננו, הנשים. פעם זה חגים, פעם יומולדת, פעם ילד חולה או סתם שהעבודה של הבעל חשובה יותר..." היא נאנחה.

גילת התבאסה, אבל ניסתה להעמיד פנים שזה לא משנה לה. היא חייבת לשמור על חזות מקצועית. פרצוף חמוץ מבריח לקוחות, ידעה וחייכה חיוך גדול ומזויף ממוסגר באודם בגוון אש להבה. היא חיברה את הרמקול הנייד לטלפון שלה והפעילה את פלייליסט האימונים שלה. האימון החל.

פעם, ממש לא מזמן גם היא היתה כזו, כמו שאר הנשים הללו. תמיד היתה בהיכון לרצונו, לפקודתו. פעם ביטלה סרט עם חברה כי רק ברגע האחרון נזכר להודיע לה שהוא הזמין את הבוס שלו ואשתו לארוחת ערב. פעם אחרת הבריזה מחגיגות יום ההולדת של אחותה כי הוא החליט שבא לו לטוס לחופשת סקי באופן ספונטני. היא זכרה את העלבון הצורב בקולה של אחותה כשבישרה לה בהתלהבות שבמקום להיות בדרך לאסוף אותה למסה, המסעדה האהובה על אחותה, היא במונית לנתב"ג. אחותה אפילו לא שמחה בשבילה קצת. טבעת הזהב שקנתה לה בחנות של המלון לא עזרה ולא ניחמה את אחותה. מאז אחותה נטרה ולא הקפידה להסתיר זאת.

למחרת אחרי אימוני הבוקר היא הלכה למכולת. היא היתה חייבת לקנות פיתות. אספי לא הסכים לאכול שום דבר בבית הספר, רק פיתה עם שוקולד. גילת ליקטה עוד כמה ירקות וחלב לקפה. לא הרבה מוצרים, רק מה שהיתה באמת חייבת. לא הבינה איך החשבון הגיע לתשעים שקלים. היא ידעה שהאשראי לא יעבור. התחרטה שלא גבתה ממתאמני הבוקר את התשלום במזומן.

אנג'י חיכתה אחריה בתור חובקת במבה ואבקת מרק עוף. היא חייכה אליה במאור פנים.

"כרטיס חסום," הודיעה לה הקופאית בלי רגש.

"תנסי שוב," ביקשה גילת מנסה למשוך זמן. "יש לפעמים בעיה בפס המגנטי... תנסי שוב, יש לי הרבה כסף בחשבון," הבטיחה במתק שפתיים משוחות באדום בוהק. היא תמיד יצאה מהבית מאופרת ומתוקתקת. את גילת שחר לא תמצאו לא מוכנה, היתה אומרת לעצמה כשהייתה מחליקה את שערה הבלונדיני הצבוע ומאפרת את העיניים במשיחות מכחול עדינות.

"קחי תנסי עם שלי," ביקשה אנג'י מאחוריה. "אחר כך תחזירי לי, אני סומכת עלייך," אמרה לה בחיוך רחב.

"נהדרת שאת!" אמרה גילת לאחר שנשמע הצפצוף שהמכשיר עבר. "באת בדיוק בזמן, אני באמת צריכה להזמין כרטיס חדש..."

אנג'י חייכה אליה, "באהבה,"

לאחר שגילת ארזה הכל בשקית היא בחנה את אנג'י וסביבתה. "לא חסרים לך כמה תינוקות?"

"אה, אמא שלי שומרת עליהם עכשיו. הם ישנים עכשיו שנת בוקר,"

גילת הנהנה. "אמא שלך נהדרת שהיא עוזרת לך,"

היא כל כך לא מתגעגת לתקופה הזאת של אסף. הוא היה בוכה כל היום וישן כל כך מעט. לפני הלידה היא חשבה שאמא שלה תעזור לה, אבל לאמה היו תוכניות אחרות וקצת אחרי שאסף נולד החליטה שהיא נוסעת לטיול ארוך בקניה וזנזיבר. "לראות קצת עולם", היתה אומרת. גם כשחזרה סירבה לעזור לה. בכל פעם היה לה תירוץ אחר עד שגילת הפסיקה לבקש ולקחה עזרה בתשלום.

בהתחלה זה היה רק לכמה שעות, שתוכל לנוח קצת ולהתאמן. היא היתה חייבת להוריד את הבטן הרופסת ולחזור לגזרה של לפני ההריון לפני שיתחילו לדבר עליה. אחרי כמה שבועות כאלה הבינה שחוסר השינה גורם לאימונים לא אפקטיביים. היא פשוט היתה עייפה מדי. היא מצאה מטפלת קבועה ללילות. מישהי שרק תקום כמה פעמים בלילה ותיתן לאספי בקבוק. זה אמנם עסק לא זול, אבל אם יש להם את היכולת, והיתה להם בזמנו, אז למה לא?

בזכות המטפלת הצליחה לחזור לעצמה שלושה חודשים בלבד אחרי הלידה. מיד לאחר שהמטפלת היתה מגיעה יצאה לאימון בחדר הכושר. לאחר מכן ישבה עם הבנות בפרלמנט שלהן, בו היא הקפידה לשתות שייק ירוק ולאכול חביתת חלבונים עם סלט ירוק בלי רוטב. לאחר הפרלמנט המשיכה לאימון אירובי נוסף ולאחר מכן שיעור עיצוב, אם לא היה לה תור לספר או ללק ג'ל או לקוסמטיקאית באותו היום. היא היתה מרוצה מהחזרה שלה לגזרה ולכושר אם כי התאכזבה לגלות שצלעות האגן שלה זזו והתרחבו מההריון והיא אינה דקיקה כבעבר.

בסופו של דבר הקפידה גילת להשאיר לה זמן איכות עם אספי בשעות אחר הצהריים והערב המוקדמות. בשאר הזמן הוא היה עם מטפלות. מארוחת הערב שלו סלדה במיוחד, כי אספי היה זורק אוכל לכל עבר ומטנף את הבית, את הבגדים שלה ואת התסרוקת המוקפדת. פעם אחת הזדעזעה למצוא שיירי מקושקשת בתוך השיער שלה אחרי ארוחת ערב סוערת במיוחד. היא ביקשה ממטפלת הלילה להגיע יותר מוקדם ולחסוך ממנה את ההתעסקות והטרחה.

בזמן שהמטפלת היתה מקלחת את אספי היתה גילת מתקלחת בעצמה ומסתדרת לארוחת הערב של המבוגרים. הם היו יוצאים למסעדה או לפאב, לפעמים לבד, לפעמים עם חברים. כמה פעמים הצטרפו להפלגה על יאכטה יוקרתית. יאיר מאוד אהב לאכול במסעדות שף מיוחדות, ותמיד היו לו מקומות במסעדות הכי מבוקשות בתל אביב. סתיו העוזרת האישית שלו דאגה לזה. לימים גילתה גילת שהיא דאגה לעוד כמה דברים אקסטרה.

כשעלו במדרגות שוב נשמעו קולות בכי רמים מדירתה של אנג'י.

"הו, יופי, הם התעוררו," עלצה. "אמא שלי תמיד נותנת להם לישון, ואחר כך זה משפיע להם על כל סדר היום," הסבירה בחשיבות.

גילת הנהנה כמבינה, ומיהרה למעלה לביתה להכין את הבית וחדר האימונים לקראת המתאמנת החדשה.

נעמי כבר היתה אצלה פעם אחת לאימון נסיון. גילת ניסתה להפעיל את כל הקסם שלה כדי שתירשם כקבועה. היא חייכה אליה הרבה, אמרה לה שיש לה הרבה מאיפה להוריד במשקל, ושאם תעשה את כל מה שהיא תאמר לה, תוך שבועות ספורים תוריד משמעותית במשקלה ותשפר את הכושר שלה. למרות כל זאת נעמי לא היתה מעוניינת להירשם באופן קבוע. היא תירצה זאת בכל שאין לה זמן ויכולת להתחייב להגיע פעם בשבוע. זה נהפך להיות התירוץ הקבוע של האמהות, ה'אין לי זמן' הזה.

"קשקוש," אמרה לה אז גילת. "זמן זה עניין של סדר עדיפויות. אז פעמיים בשבוע תעדיפי את עצמך על פני כל השאר, מה קרה?"

נעמי חייכה בנימוס והנהנה.

"את חייבת את זה לעצמך, תראי איך את נראית. את רוצה שזה מה שבעלך יראה כשהוא חוזר הביתה? שזה מה שהבנות שלך ילמדו? זה המסר? במקום זה תעבירי להן מסר של אישה עצמאית, שהבריאות והמראה שלה חשובים לה, שמפנה לעצמה זמן לטפל בעצמה!"

נראה היה שהדברים שאמרה לא נגעו בנעמי במיוחד, אבל חודש לאחר אותה שיחה נעמי יצרה קשר וביקשה להירשם אליה באופן קבוע. גילת הניחה שפשוט נמאס לה לראות את עצמה במראה.

"מה זה כל הבכי הזה?" שאלה נעמי כשנכנסה והפנתה ראשה לכיוון חדר המדרגות.

"איזה בכי?" גילת לא הבינה, "אה, זה? השכנה מהקומה הראשונה יש לה משפחתון, אני כבר בקושי שומעת את זה..."

"זה תמיד ככה?" התעניינה נעמי בעודה סוגרת אחריה את הדלת והולכת אחרי גילת לחדר בקצה המסדרון שהוסב לחדר אימונים.

"כן, יש לה משפחתון. ככה זה תינוקות. בוכים."

"לא, לא ככה. גם לשכנה שלי יש משפחתון ובחיים לא שמעתי מאצלה כזה בכי."

"אז נתחיל?" שאלה גילת.

היא הפעילה את המוזיקה והדגימה לה איך לסובב את המפרקים לחמם את הגוף.

כמה ימים לאחר מכן בשעות הערב גילת דפקה על דלתה של אנג'י בחוזקה.

"מה קרה?" אנג'י פתחה מופתעת.

"זה הוא, הוא מחפש אותי," גילת טרקה את הדלת והביטה בעינית. "אני יכולה להיות אצלך עד שהוא יילך?"

"מי זה? הגרוש?" אנג'י לא היתה בטוחה שהיא מבינה.

גילת הנהנה, "פרוד, עוד לא התגרשנו,"

"ברור שאת יכולה להישאר, איזו שאלה. איפה אספי?"

גילת הופתעה לטובה שאנג'י זוכרת את שמו של בנה. רוב האנשים שהכירה היו מרוכזים רק בעצמם, חשבה. "אצל חבר,"

אנג'י הציעה לגילת להצטרף אליה לשבת בסלון. הבית היה נקי כמו מעבדה. אנג'י לבשה פיג'מה עם הדפס של אורסולה המכשפה הרעה. שערה היה חפוף, כיאה למי שסיימה את יום עבודתה. הכלים היו שטופים, המטבח מסודר ולא היה זכר לקיומו של משפחתון בדירה. גילת ידעה להעריך את כישורי אחזקת הבית של אנג'י.

"כן, אני כזאת, פדנטית. אני אוהבת סדר, כמו מוניקה מחברים," חייכה.

אנג'י הבחינה במבטה הבוחן של גילת. "מבחינתי לא סיימתי לעבוד אם הבית לא נראה ככה, אחרי ששמונה תינוקות הפכו אותו וטינפו אותו."

"איפה... איפה כל האביזרים של המשפחתון?" תהתה גילת. "זה נראה כאילו..."

"כאילו אין כאן באמת משפחתון?" השלימה אותה אנג'י. היא חייכה "יופי, זאת המטרה. כל הדברים בחדר," היא הפנתה בסנטרה לכיוון הכללי של המסדרון.

גילת הנהנה כשלפתע דפיקות בדלת כמו הקפיאו אותה בתנועתה.

"זה הוא!" לחשה.

"בסדר, אל תדאגי, בואי, תחכי בחדר," הצביעה אנג'י לדלת הראשונה וניגשה לפתוח.

גילת נדחקה לחדר הקטן שהיה עמוס בעריסות ולולים. היתה שם גם שידת החתלה גדולה ובחדר כולו עמד הריח המשכר של תינוקות רכים. היא ניסתה להאזין למתרחש אבל לא הצליחה לשמוע כלום.

אחרי כמה דקות מורטות עצבים הדלת נפתחה ואנג'י שחררה אותה לחופשי.

"לא אמרתי לו כלום, אל תדאגי."

"מה הוא אמר? מה הוא רוצה?"

"הוא שאל אם גרה פה אישה בשם גילת וילד שקוראים לו אסף. אמרתי לו שאני לא יודעת."

"וזהו?"

"הוא השאיר פה מספר טלפון ואמר שאם אני רואה או שומעת, שאתקשר אליו. הנה זה פה," אנג'י הושיטה לה את כרטיס הביקור שלו והיא קרעה אותו.

"חרא בן זונה," גילת פלטה.

"הוא לא יודע איפה את גרה?" אנג'י תהתה. "הוא גם אמר שעוד לא התגרשתם בכלל ושעזבת בבת אחת בלי להודיע ביחד עם הבן שלכם. הוא נשמע נורא מסכן,"

"בטח בלי להודיע, כי אחרי שאני רואה אותו מכניס את הזין שלו לתוך הכוס של המזכירה שלו אני בטח צריכה להודיע לו שאני עוזבת," רתחה.

"מה, ממש תפסת אותו על חם?"

גילת הנהנה. "זה לא בדיוק מראה שאני אוהבת להיזכר בו," גל בחילה מוכר עלה בה.

"איזה טינופת! דווקא עשה רושם של בחור נחמד..."

"כן. גם עליי עשה רושם כזה בהתחלה. בכל זאת התחתנתי איתו..."

"רגע, אז עוד לא התגרשתם בעצם?" תהתה אנג'י.

"הוא חושב שהוא יכול לצאת מזה עם כל הבית והרכוש. והוא טועה. תגידי לי, הירשת וגם רצחת??" היא הישירה מבט אל אנג'י. "זה נשמע לך הגיוני שהוא עוד יקבל פרס על זה שהוא חרא?? על זה שהוא בוגד?? זה פייר??"

"האמת את לגמרי צודקת, בטח שמגיע לך. אז את גרה פה בינתיים עד שהעניינים יסתדרו?"

גילת הנהנה. "עד שנוכל לחזור הביתה,"

אחרי שתיקה קצרה גילת הציצה מחור הדלת ומהמרפסת. "נראה לי שהוא הלך. תודה רבה שעזרת לי ונתת לי להתחבא כאן קצת,"

אנג'י הנהנה "באהבה,"

לאחר כמה ימים נשמעה דפיקה בדלת של גילת.

"היי, יש לך אולי כוס חלב? אני מכינה למתוקים שלוליות גבינה ונתקעתי בלי חלב," אנג'י עמדה בדלת של גילת מנפנפת בכוס מדידה.

"בטח!" גילת פתחה את הדלת לרווחה ונטלה את הכוס לידה. להפתעתה אנג'י ניגשה ישר למטבח ופתחה את דלת המקרר. בטבעיות הוציאה את בקבוק החלב שהיה מונח בדלת והגישה אותו לגילת. גילת המופתעת מזגה את הנוזל הלבן בכוס בעודה מבחינה בזווית העין באנג'י, מחטטת בין קופסאות האוכל שבישלה לאספי ושולה משם קציצה מטוגנת.

"לא רע," אמרה אנג'י בעודה לועסת. "אני מכינה לקטנטנים שלי קציצות אפויות, לא מטוגנות. הכי טעימות בעולם!"

גילת הנהנה והחזירה את החלב למקרר.

"את המלצת לורדית עלי? אמא של יהל?"

גילת הנהנה. ורדית היתה מתאמנת שלה בקבוצת ריצה החדשה.

"תודה רבה! יהלי הקטנה ממש מתוקה!" אנג'י סיימה את הקציצה וליקקה את האצבעות. "אנחנו הנשים חייבות לתמוך אחת בשניה, נכון?"

גילת הנהנה. "אין לך תינוקות לטפל בהם?"

"נכון, כמעט שכחתי," היא קרצה ויצאה מהבית.

"החלב!" קראה אחריה ומיהרה לדלת שהספיקה זה מכבר להיטרק. "אנג'י!" מיהרה ופתחה את הדלת.

"אוי, איזו מבולבלת אני," תפסה אנג'י את ראשה.

היא לקחה את כוס החלב מידה של גילת ושבה על עקבותיה.

גילת שבה לביתה וסגרה את הדלת. רק לאחר שהדממה חזרה היא שמה לב שבכי התינוקות ששמעה בחלל המדרגות נדם מאחורי הדלת. בטח אמא שלה לא מצליחה להשתלט עליהם לבד.

"מה קורה? אולי נצא הערב לאיזה פאב?" הציעה גילת לאנג'י בעוד היתקלות ספונטנית במדרגות שבוע לאחר מכן. כבר הרבה זמן שלא יצאה לבלות. כל החברות שהיו לה היו שייכות למעגל החברים שלה כשהייתה נשואה. אחרי הפרידה הן פשוט נעלמו. היא כעסה עליהן מאוד שככה פתאום נעלמו לה.

בהתחלה היא באמת לא הבינה. הן היו מתחמקות בתואנות שונות. היא היתה שקועה כל כך להחזיק את הראש מעל למים שלא שמה לב. אחרי שהסתדרה ומצאה דירה ובית ספר לאספי וקנתה לו מיטה יד שניה וספה ושולחן אוכל ואחרי שהתחילה לעבוד ולהרוויח כסף כתבה הודעה בקבוצה של כולן שהיא מזמינה אותן לחנוכת בית ואחר כך ימשיכו לשיט רווי קוקטיילים. קוד הלבוש נוצץ, הכריזה, יודעת עד כמה הן אוהבות להתלבש בסטייל דומה ולהצטלם עם חיוכים מושלמים וכוסות גבוהות בידיים. גם היא אהבה.

שקט. אף תגובה בקבוצה. היא לא הבינה למה, אבל אז אספי בדיוק חזר מבית הספר והיא היתה צריכה לחתוך לו את השניצל לקוביות כמו שהוא אוהב. בערב, אחרי שסיימה לאמן, ואחרי שאספי נכנס להתקלח התבוננה שוב בהודעה ששלחה. היו שני סימני וי לידה. קבוצות אחרות שלה תפקדו כרגיל, אז לא נראה שיש בעיית תקשורת. זה היה מוזר. היא גללה מעלה וראתה שהקבוצה של חברותיה ושלה, שהיתה מלאת הודעות וחפירות כמעט כל יום דוממת כבר זמן רב. למעשה מאז שעזבה את הבית. ההודעה האחרונה שנשלחה היתה שלה. היא כתבה להן הודעה שהיא עזבה את הבית ומיד מחקה אותה. לא רצתה רחמים. רצתה להישאר שווה בין שוות, למרות שמעמדה החברתי צלל מגובה רם למעמקים. ומאז אותה הודעה שנכתבה בסערת רגשות ונמחקה – דממה.

היא כתבה להן בקבוצה. לא אישה כגילת שחר תשתוק לעוול נוראי שכזה שנעשה לה. כתבה שהן רעות. שהן חסרות לב ונשמה. שההתנהגות שלהן מוזרה ולא מקובלת בחברה. היא לקחה נשימה עמוקה והמשיכה לכתוב להן שהן צריכות דחוף בדק בית אישי לגבי ההתנהלות שלהן ואיחלה להן בריאות נפש וגוף בהמשך חייהן. הקארמה עוד תשיג אותן.

אחרי ששלחה את ההודעה הארוכה יצאה מהקבוצה וחסמה את כולן אחת אחת. היא שמה לב שהיא מתנשמת כאילו סיימה עכשיו את הריצה הארוכה שלה. היא לא צריכה חברות. תמיד הסתדרה לבדה.

אבל עכשיו, כשעמדה מול אנג'י בחדר המדרגות חשבה שאולי הן יוכלו לצאת מפעם לפעם יחד. אפילו שעומדים בינהן שני עשורים לפחות. זה לא הפריע לה. למה שיפריע?

"אוי, טוב שאת פה. יש לך אולי חבילה של מגבונים? אלף פעמים אני אומרת להורים שיביאו והם לא מביאים. זה התחת של התינוקות שלהם, למה הם לא דואגים לזה??" אנג'י היתה נרגזת מהרגיל ואת דבריה ליוו בכיים של התינוקות שנותרו בבית.

"כן, בטח, תמיד יש לי כמה חבילות של מגבונים בבית. בואי," גילת עלתה במדרגות ואנג'י הלכה אחריה. נעמי היתה אמורה להגיע להתאמן, אבל זה ייקח לה בדיוק שניה לעזור לה.

"מה, מה אמרת קודם?" שאלה אנג'י אחרי שגילת העבירה לה שתי חבילות מגבונים.

"לא, סתם, כבר הרבה זמן שיש לי חשק לצאת לנקות את הראש, אולי איזה דרינק. בא לך?"

"ברור. בכיף,"

"כן?? איזה יופי, את לא מבינה. כל היום אני לובשת בגדי התעמלות. בא לי לדפוק הופעה. את לא מבינה, פעם כל ערב כמעט היינו יוצאים,"

"את מדברת? סתכלי על הסמרטוטים שאני לובשת. מלאים בפליטות ובנוזלים לא מזוהים..."

דפיקה בדלת קטעה את דבריה.

"זאת בטח המתאמנת, הקדימה בכמה דקות,"

נעמי נכנסה נסערת. "תגידי, מה הולך אצל השכנה שלך בפעוטון פה למטה? איזה בכי קורע לב, אני לא עומדת בזה. דפקתי שם בדלת אבל אף אחד לא ענה..."

מבטה נח על אנג'י כלא מבין והיא המשיכה בשטף דיבורה, "חייבים לקרוא למשטרה, זה מסוכן נורא,"

אנג'י חמקה החוצה מבעד לדלת הפתוחה ומלמלה משהו על אמא שלה שבטח לא שמעה את הדפיקות בדלת.

גילת סגרה את הדלת ולבשה את החיוך הכי רחב שלה. "נתחיל?"

"זאת חברה שלך? היא בעלת הפעוטון?"

גילת הובילה את נעמי לחדר האימונים. "כן, אמא שלה עוזרת לה, אבל נראה לי היא לא הכי מסתדרת כשהיא משאירה אותם לבד,"

גילת הפעילה את המוזיקה. "יאללה, דיברנו מספיק, באנו לשרוף שומן,"

"היא לא שם, אני אומרת לך, משהו שם לא נראה לי. זה מסוכן מאוד," נעמי סירבה להתרצות.

"אין לך מה לדאוג, היא מאוד מוכרת בשכונה. סומכים עליה בעיניים עצומות,"

"כן? גם על כרמל מעודה סמכו בעיניים עצומות."

"מי?" גילת לא הבינה.

נעמי החלה סוף כל סוף באימון אבל נדמה היה לגילת שהיא לא לגמרי איתה.

"את מכירה אולי מישהו מההורים? אני אדבר איתם," נעמי אמרה בסוף האימון כשהתחילו במתיחות. "אולי הם לא יודעים. הם בטח לא יודעים. אם היו יודעים היו מוציאים את כל הילדים מהגן מיד,"

גילת נענעה ראשה בשלילה. כל שרצתה היה שנעמי המעצבנת הזאת תעזוב כבר את הנושא הזה.

אחרי אותו אימון נעמי נעלמה. גילת לא ניסתה ליצור איתה קשר. גם ככה משהו בה לא מצא חן בעיניה. היא יודעת לזהות מי מהמתאמנות הולכת איתה באש ובמים, מוכנה לעבור איתה תהליך של כניסה לכושר וירידה במשקל ומי סקפטית לגביה, או סתם אוהבת לתקוע עוגות. נעמי היתה ללא ספק מהסוג השני.

יום אחד אספי לא חזר הביתה אחרי בית הספר. הוא גם לא ענה לה לטלפון. זה היה מוזר. היא ידעה שאחרי בית הספר הוא לפעמים יושב עם רואי החבר הכי טוב שלו והם משחקים בטלפונים שלהם. כל יום יושבים על הספסל של תחנת האוטובוס, מורידים אפליקציה חדשה ומשחקים. לפעמים אולי נכנסים למכולת לקנות טרופית או נחשי גומי. היא לא אהבה שהוא צורך את כל המתוקים האלו, אבל ידעה שהוא ילד, וזה מה שילדים עושים.

חצי שעה אחרי שהוא כבר היה אמור לחזור אחרי המכולת והספסל והמשחקים היא היתה על קוצים. התקשרה אליו ללא הרף, אבל הנייד שלו היה סגור. גם רואי החבר שלו לא ענה לה. היא רצתה לצאת החוצה לחפש אותו, אבל פחדה שלא תהיה בבית במקרה שיחזור בדיוק אז.

היא השקיפה מהחלון וחיפשה את דמותו של אספי המעט מכופפת. לרגע חשבה שראתה אותו, אבל אחרי שהדמות התקרבה זיהתה שזה הבן של השכנים מהפנטהאוז. וליבה חזר להלום. היא ירדה במדרגות ודפקה על הדלת של אנג'י.

"ראית אולי את אסף?" שאלה חיוורת כשהדלת נפתחה מולה.

"לא. מה קרה?"

"אני לא יודעת איפה הוא," בכי לפתע פרץ מתוכה. אנג'י חיבקה אותה בפתח הדלת.

"אנחנו נמצא אותו, אל תדאגי,"

מבעד לחיבוק הביטה גילת בעוללים שבדירתה של אנג'י. מלוכלכים, מנוזלים. תינוקת אחת ישבה במקום ולא זזה. תינוק אחר שיחק בכדור פרום. הטלויזיה פעלה על ערוץ ויוה.

"ניסית להתקשר אליו?" שאלה אותה אנג'י. "טוב, בטח שניסית. גם לחברים שלו בטח. זה לא אופייני לו, נכון?"

גילת הביטה באנג'י והתעשתה.

"לא, זה לא אופייני לו. הוא תמיד חוזר הביתה."

"אני יודעת!" פניה של אנג'י אורו. מאחוריה עולל גדול יותר חטף מהתינוק את הכדור המדובלל ופירורי ספוג התפזרו בסלון. אנג'י הביטה פנימה למשמע הבכי שפרץ ואז התקדמה צעד קדימה וסגרה מאחוריה את הדלת.

"זה הוא! הוא לקח אותו! תתקשרי אליו. תראי שהוא איתו."

"מי? יאיר?? את חושבת?"

"ברור. את דיברת איתו מאז שהוא היה פה?"

"לא! נראה לך? הוא לא הפסיק להתקשר אליי."

"וענית לו?"

"מה פתאום? חסמתי אותו. שידבר עם עורכת הדין שלי. אין לי מה לומר לו עד שיסכים להסכם."

"נו, בבקשה, הוא לא הצליח לתפוס אותך אז הוא עשה מעשה שיביא אותך אליו."

אנג'י צדקה. כשהתקשרה גילת ליאיר גילתה שהוא אסף את אספי מבית הספר.

היא לא רצתה לבוא אליו לבית שלו, שהיה הבית הישן שלהם, בו היא ראתה אותו מתעסק עם העוזרת שלו, אבל הוא לא השאיר לה ברירה. למזלה אנג'י הציעה לבוא איתה.

"אבל התינוקות..."

"אל תדאגי, אמא שלי תסתדר. אנחנו נחזור תוך שעה, נכון?

כשירדו לאוטו היא הבחינה בדמות מוכרת. משהו בגוף הרופס היה לה מוכר. רק אחרי שאנג'י התניעה והן החלו ליסוע היא זיהתה שזו נעמי. מוזר שהיא כאן, חשבה, אבל דחקה את המחשבה הזו הצידה בדאגה לאסף.

היא כל כך שמחה שאנג'י באה איתה. היא תמכה בה כשראתה את הבית הישן שלה, שהשקיעה בו את כל מרצה וזמנה עומד על תילו, לא מודע לשעות הקשות שעברו עליה פעם האחרונה ששהתה בו. רגליה כמעט קרסו תחתיה כשדפקה על דלת הכניסה דגם ולנסיה בצבע אבן שלקח לה אולי שבוע לבחור כשרק נכנסו לגור.

הוא פתח את הדלת מהר מהצפוי והיא ידעה שהוא השקיף לרחוב בבואן. חיוכו הקר שיתק אותה. היא הכירה אותו, כמובן. זה החיוך שהיה מחייך לאנשים איתם עשה עסקים לפני שרכש את החברה שלהם ופיטר את כל הבכירים. זה החיוך שחייך לחברים שאכזבו אותו לפני שהוציא אותם מהמעגל החברתי המשותף שלהם. זה החיוך שחייך לאביו שנהג להכות אותו כל ילדותו לפני שניתק איתו קשר לעולמים. ועכשיו החיוך הופנה כלפיה.

אל תשכחי למה באת לחשה לה אנג'י באוזן ותמכה בה שצעדו פנימה.

אסף ישב מול הטלוויזיה, אכל גלידה וצפה בפוקימון, הסדרה האהובה עליו. היא ידעה שהוא עושה לה את זה בכוונה. שהיא לא מרשה לאסף לאכול מול הטלוויזיה, שלא יגדל להיות שמן ובטלן.

היא לקחה נשימה עמוקה וניגשה לאספי, חיבקה ונישקה אותו כאילו חזר מהמלחמה, ולא התפנק אצל אבא שלו. אספי זרק רק 'הי אמא' והמשיך לצפות בפרק החדש שבדיוק התחיל. היא קמה וניגשה למטבח הכפרי שעיצבה כשעוד חשבה שתזדקן בבית הזה עם יאיר.

יאיר דיבר והיא הקשיבה, או לפחות עשתה את עצמה מקשיבה. ככה הרגישה גם אז, כשהרופא בישר להם שהם צריכים להפסיק את ההריון. העוברית הפסיקה להתפתח. יאיר שאל שאלות על גרידות וכדורים והיא פשוט ישבה שם וחיכתה שהכל יעבור. אולי זאת היתה נקודת המפנה שהפכה את הכל. אחר כך אמרו לה שהיא כבר לא תוכל להרות שוב ושתשמח שלפחות יש לה את אספי. והיא היתה כשלון עם רחם שלא יכול למלא את ייעודו. והיא שמה אודם וחייכה לכולם שהכל בסדר ועוד ילדה גם ככה היתה מפריעה לאידילה המשפחתית שלהם והסדק רק הלך ונפער.

היא היתה עייפה מאוד. תלאות החודשים האחרונים נחתו עליה בבת אחת והיא רק רצתה לחזור הביתה ולהיות עם אספי. לרבוץ איתו על הספה, אולי לראות סרט יחד, או שילמד אותה לשחק באחד המשחקים החדשים שהוא הוריד לטלפון. סתם להיות.

יאיר הביט בה בסימן שאלה. היא ידעה שהיא צריכה לענות לו ולא ידעה על מה.

"יאיר, אני ממש עייפה. בוא נדבר על זה מחר?"

באבירות יוצאת דופן יאיר הסכים. הוא ואספי התחבקו בדלת. ואחר כך אספי נכנס לאוטו של אנג'י. גילת התיישבה לידו במושב האחורי.

"ממש תודה על כל העזרה," הודתה גילת כשהתקרבו לבניין. היא מחתה את דמעותיה שזלגו בשקט והידקה את אחיזתה באספי, מודה בפעם המליון בליבה ששום אסון לא אירע. אורות כחולים ריצדו על פניהן כשהן נכנסו לרחוב שלהן.

"שיט," פלטה אנג'לה.

"את חברה אמיתית," המשיכה גילת לא מודעת לשוטרים שהקיפו את הרכב שלה.

גילת הביטה בה מבולבלת, מבחינה בנעמי עומדת על המדרכה וצופה בשוטרים מלווים את אנג'י לניידת. היא הידקה את אחיזתה באספי ונשקה למצחו.

---

דיסקליימר

הסיפור הוא פרי דמיוני, כל קשר בינו ובין המציאות מקרי בהחלט

חזרה לעמוד הסיפורים