השרשרת

מיקה פתחה את הלוקר וחיטטה בְּפְרָאוּת בין הניירות והספרים הזרוקים. כשלא מצאה מה שחיפשה החלה לשלוף ולהשליך על הרצפה כל מה שעלה בידיה. מחברת שפה, יומן חסר שימוש, חוברת חשבון, העליונית שהיא אוהבת עם הרקמה של הפנדה על הגב, פתקים ועוד פתקים של התכתבויות עם ליעד חברתה הטובה, מברשת שיער ורודה עם מראה מאחורה.

זה לא יכול להיות, חשבה לעצמה. זה חייב להיות פה. חייב.

בתקווה חסרת סיכוי פתחה קופסת פח קטנה מעוטרת בציורי במבי. הלוואי, הלוואי ששמה את זה פה. הלוואי שהיתה חכמה מספיק להשאיר את השרשרת פה. היא ידעה שהשרשרת לא שם, כי לא זכרה שהשאירה אותה שם. למעשה היא לא זכרה שהסירה אותה כלל במהלך סוף השבוע, אבל קיוותה שבדרך נס אולי כן עשתה זאת ושכחה.

השרשרת לא היתה שם. היא עמדה מול הלוקר הפעור. מוחה הריץ בקדחתנות את קורות סוף השבוע האחרון.

בשישי בבוקר הכינה את הילקוט לשישי וראשון. השרשרת היתה עליה כשיצאה מהבית. בוודאות. היא זוכרת שרות המחנכת החמיאה לה על השרשרת החדשה שלה. שרשרת מזהב אמיתי שקיבלה מאמה לכבוד יום הולדתה. התליון היה מורכב מאותיות שמה באנגלית בכתב נטוי מחובר. אימא נתנה לה אותה ביום חמישי, יום ההולדת שלה.

הן עשו יום כיף יחד. אמה לקחה יום חופש מהעבודה כדי שיסתובבו רק שתיהן בקניון. היא קנתה לה כל מה שביקשה. חולצה ונעליים ומחממי אוזניים. מזל שהכל היה במבצע של סוף עונה, אחרת מיקה לא היתה מבקשת ממנה כל כך הרבה דברים. היא הבינה שאמה מצליחה להתקיים בקושי מהמשכורת שהרוויחה וממעט המזונות שקיבלה מאביה. אמה לא תודה בכך באוזניה בחיים, אבל מיקה קלטה בחושיה הילדיים שאין להן כסף. אחרי השופינג הן עשו לק יחד והיא צפתה באמה מוציאה את השטרות האחרונים בארנק ומונה אותם.

"נשאר בדיוק כסף לגלידה!" הודיעה בשמחה לאחר ששילמה והשאירה טיפ למניקוריסטית.

מיקה לא אמרה לה שקר לה והיא לא אוהבת לאכול גלידה בקור הזה של סוף החורף, אפילו שעוד מעט כבר פסח. במקום זה היא הנהנה בהתלהבות ובחרה טעמים בגלידרייה שאביה לוקח אותה אליה בכל סוף שבוע שהיא אצלו בחודשי הקיץ.

אחרי שסיימה ללקק את הגלידה עד תומה אמה חייכה אליה ואמרה שעוד לא העניקה לה מתנה.

"בכל זאת, לא בכל יום הבת הגדולה שלי חוגגת יום הולדת עשר," היא אמרה לה בגאווה ושלפה קופסה קטנטנה מכיס המעיל.

מיקה אמרה לה שהיא כבר קנתה לה כל כך הרבה דברים והחוותה בידה על כל השקיות, אך אמה ביטלה את דבריה. "זה משהו שאני בחרתי לך. הזמנתי במיוחד ממעצבת תכשיטים,"

מיקה פתחה את הקופסה ושמחה כל כך למראה השרשרת. לליעד היתה שרשרת דומה עם השם שלה מאותה מעצבת נחשבת. מיקה לא העזה לבקש כזו שרשרת מאמה. היא ידעה שהיא יקרה מאוד. היא קפצה על אמה בחיבוק.

"תודה אימא, תודה!" נשקה לה על לחייה.

היא ענדה את השרשרת ומאז לא הסירה אותה.

טיפשה שכמוה. למה לא הסירה אותה לפני שהלכה אליו? את עליונית הפנדה זכרה להשאיר בבית הספר. בעטה עכשיו בעליונית האהובה שהיתה זרוקה על הרצפה, בבת אחת היתה מאוסה בעיניה. היא בעטה בכל חפציה, ספרים, מחברות. מטומטמת. מטומטמת. את כל מה שחשוב לך זכרת להשאיר בלוקר, ואת השרשרת היקרה שאימא שלך נתנה לך השארת על הצוואר?? טיפשה. לא מגיע לך שיהיה לך משהו מיוחד כזה. את לא מסוגלת לשמור על חפצים יקרים. מה חשבת לעצמך?

למחרת הבילוי עם אמה היא טסה עם אביה ואשתו החדשה לאילת לחגוג את יום הולדתה. הם התארחו בבית מלון מפואר. אביה לקח אותה לעשות צלילת הכרות ולאחר מכן לשחות עם דולפינים. אחר כך אכלו במסעדה יוקרתית עד להתפקע ואז החלקרח ואומגה. אם לא היתה אומרת שדי היו ממשיכים ברשימת הפעילויות שאביה תכנן לה. כשחזרו לבית שלו במוצאי שבת חיכתה לה מסיבת הפתעה שאבא שלה ארגן לה עם כל בני המשפחה. היא היתה כבר ממש עייפה, אבל העמידה פנים של מופתעת ושמחה וחייכה בכל התמונות מחובקת עם כל בני המשפחה שלו.

התמונות! היא התיישבה על הרצפה בין כל החפצים הזרוקים שלה ועברה בנייד על כל התמונות שאבא שלה הקפיד לשלוח לה, מוודא שיש לה תיעוד של כל מה שעשה בשבילה. הטיסה במטוס, חוף הים, ריף הדולפינים, האייס מול. השרשרת עליה בכל התמונות. היא לא נפלה לה באומגה כמו שרצתה לחשוב. גם לא בים, או במטוס. היא אפילו היתה עליה במסיבת ההפתעה בלילה הקודם.

זהו. היא לא תראה את השרשרת שלה יותר לעולם. וזה לא משנה אם אבא שלה הוריד לה בכוונה את השרשרת או שהיא נפלה לה במקרה במיטה. הוא יעלים אותה, היא ידעה. בדיוק כמו שהעלים לה את בוני, הדובון שלה שלא יכלה להירדם בלעדיו בלילה. או כמו שהעלים לה את השמלה המסתובבת שכל כך אהבה. אימא שלה ביקשה ממנה לא ללבוש אותה לגן ביום שהיא ישנה אצלו. לא רצתה לומר לה באופן מפורש שאביה זורק את החפצים שהיא קונה לה. רמזה בעדינות שלפעמים דברים אצלו הולכים לאיבוד ונעלמים. מיקה לא קלטה, היתה אז בגן חובה, והבטיחה שתשמור על השמלה היקרה שהתחננה שתקנה לה. אז הבטיחה. איך ילדה בגן יכולה לשמור על שמלה שמושלכת לסל הכביסה אצל אבא שלה?

היא חושבת שמאז היא קלטה. אחרי שבוע שאלה את אביה על השמלה והוא אמר שהיא עדיין בכביסה. אחרי שבועיים העמיד פנים שהוא לא יודע על איזה שמלה מדובר. כששאלה שוב כעס עליה שאמה מסיתה אותה נגדו. היא לא שאלה פעם נוספת. אבל היא ניהלה רישום במוחה של כל החפצים שלה שנעלמים אצלו.

היו ברשימה הזו חולצות, מכנסיים, תחתונים, גרביים. גם נעלי הבובה האדומות. כמה אמה כעסה כשגילתה שמיקה הגיעה לגן כשלרגליה גרביים בלבד כי אביה זרק לה את הנעליים שהיא כל כך אהבה. אמה הגיעה אז עד לרווחה. מאז הוא תמיד מחזיר אותה עם הנעליים שלה. לפחות זה.

מיקה לא הבינה למה הוא עושה את זה. הרי אלה חפצים שלה, לא של אמה. למה הוא מעלים לה? אבל היא לא העזה לשאול אותו אף פעם. פשוט למדה ללכת אליו רק עם הבגדים שהכי שנאה – חולצה שמגרדת, מכנסיים שקצרים לה ברגליים, שמלה עם הדפס אנה ואלזה שחדלה לאהוב. כשעלתה לכיתה אלף זה נהיה קל יותר. השאירה את כל רכושה בלוקר שלה בבית הספר. הלוקר היה המקום היחיד שהוא רק שלה. אי המבטחים שלה.

אמה מצאה אותה מכווצת על הרצפה בכיתה הריקה ממררת בבכי. היא לא כעסה עליה כשגילתה מה עלה בגורל השרשת היקרה, רק חיבקה אותה חזק חזק.

"תבטיחי לי שאף פעם אף פעם לא תבכי בגלל משהו שאפשר לקנות בכסף," אמרה לה.

מיקה משכה באפה והנהנה.

"אני לא כועסת עלייך, מיקמיק," חיבקה אותה ונשמה עמוק את ניחוח שיערה שהדיף ריחות זרים, של שמפו בית מלון. היא עדיין לא התרגלה שלביתה הקטנה יש חיים שלמים שהיא אינה שותפה להם.

"תבטיחי לי מיקמיק, שתלמדי טוב, ותעבדי במקצוע כזה שתרוויחי כמה שרק תרצי," ליטפה את שיערה והסיטה אותו אל מאחורי אוזנה. מיקה הנהנה מושכת באפה. "שלא תהיי כמוני," נשקה למצחה.

---

כמה ימים אחרי שאיבדה את השרשרת אספה מיקה כמה בובות ישנות ופתחה דוכן על מחצלת בגינה השכונתית. היא תמחרה כל אחת בכמה שקלים, בהתאם למעורבות הרגשית של הבובה בחייה. הבובות נחטפו במהירות על ידי אמהות שנתפסו לא מוכנות כשהבנות שלהן התחננו שיקנו להן בובה בשלושה שקלים. אחר כך הוסיפה גם סיכות שיער מהאוסף שלה שנראו לה ילדותיות. מכרה כל אחת בחצי שקל. הוסיפה גם שולחן ועליו כמה בקבוקי לימונדה שהכינה בעצמה כשמזג האוויר התחמם.

כשצברה הון קטן של כמה עשרות שקלים היא רכשה חרוזים וחוטים איכותיים והכינה שרשראות וצמידים לרגל. היא ישבה עם מחברת קטנה וחישבה בכמה כדאי לה למכור כל צמיד כדי שתצא מורווחת. אמה תמכה בה בתחביב שלה. לבקשתה רשמה אותה לסדנה שבה למדה טכניקה נוספת להכנת צמידים. מיקה לא סיפרה לה שהיא מוכרת את כל הצמידים שהיא מכינה. ואמה היתה טרודה מדי בענייני פרנסה מכדי לשים לב, מנסה להבין איך עם משכורת ממוצעת אחת היא אמורה לממן משק בית שלרוב גם שתי משכורות מתקשות לכסות.

אחרי שחסכה מספיק מיקה רכשה לעצמה שרשרת זהה לזו שאמה רכשה לה. היא החליטה לחסוך את שאר רווחיה. היא פתחה חשבון בנק בעזרתה של אמה שלא הבינה לשם מה, אבל נעתרה לבקשות ביתה. הוצאת כרטיס אשראי אפשרה לה להקים חנות באיביי ומכרה בה כל מה שיכלה. היא היתה מופתעת ממה שאנשים קנו ממנה. את האדידס הישנות שלה. בקבוקי בושם גמורים שאמה נתנה לה ליהנות מהשפריצים האחרונים שלה. לפעמים היתה מוסיפה עטים יוקרתיים שפילחה לאביה או זוגות של נעלי מעצבים שהרימה כשאשתו של אביה לא שמה לב. זו היתה נקמה קטנה ומתוקה שהשתלמה לה מאוד. מסתבר שתיקי ונעלי מעצבים היו מבוקשים מאוד בשוק האונליין.

בצבא שובצה באפסנאות בצריפין. היא שמחה ששובצה קרוב לבית, כך יכלה להתמסר לעסק הקטן שפתחה. עמנואל ששירת לצידה ניסה לשדל אותה למכור ציוד של צה"ל שעומד ללא שימוש במחסנים. היא סירבה בתוקף. בכל זאת, פרט לפריטים שלקחה מבית אביה בהם ראתה הצדקה מוסרית למעשיה, היא לא גנבת. גיחכה למחשבה על שלוש המנקות שפוטרו אחת אחרי השניה מבית אביה. לאביה ולאשתו היה כל כך הרבה רכוש שלקח להם שנים לשים לב להיעדרו של זוג נעליים מכוערות או טאבלט חסר שימוש.

"ומה לגבי נעליים?" עמנואל הקשה אחר צהריים חם אחד כשחלקו פחית קולה קרה.

"אמרתי לך כבר. אני לא מוכרת שום רכוש ששייך לצה"ל. אין סיכוי," היא חיבבה את עמנואל בסך הכל. נעם לה שהוא מתלהב מהעסק שלה. מבעד לעיניו ראתה את עצמה לראשונה באור של הצלחה. הוא העריך אותה וכפועל יוצא מכך גם חיפה עליה כשהיתה צריכה לעסוק בענייניה. זה לא קרה הרבה אמנם, אבל נעם לה שהוא פרגן לה.

"הבנתי, הבנתי, את לא גנבת. בסדר!" הוא דקלם בעצלתיים. "אבל לא התכוונתי בכלל לנעליים של הצבא. גם לא לנעלי מעצבים שאת מוכרת."

"אוקי. אז איזה?"

"סניקרס," הוא אמר והוסיף "השוק רותח עכשיו. את לא מבינה! חבר שלי קנה זוג עכשיו בשמונה מאות שקל. לא סתם זוג. זוג נדיר! מכר אותם באלף חמש מאות שקל! את קולטת? כמעט פי שניים!"

הוא בהחלט השיג את הקשב שלה. ניסתה בעצמה לרכוש זוג ומכרה אותו ברווח גבוה. את המשך השירות שלה היא בילתה במרדפים אחרי זוגות נעליים. היא עמדה בתורים לחנויות אליהן הגיעה הסחורה הנדירה בדמות נעליים. נרשמה להגרלות תמורת הזכות לרכוש זוג נעליים במחיר מופקע של אלף שקלים אותו מכרה שבוע לאחר מכן באלפיים חמש מאות.

כשהשתחררו נתנה לעמנואל זוג נעלי ג'ורדן נדירות. הוא העניק לה רישום לאוניברסיטה.

"ידעתי שלא תירשמי בזמן," אמר לה. "ועם כשרון כמו שלך את חייבת ללמוד מנהל עסקים,"

היא אמרה לו שתחשוב על זה.

"וקבלי עוד טיפ ממני," הם עמדו בתחנת אוטובוס מחוץ לבסיס. "נדל"ן. זה הדבר הבא."

עם משכנתא קטנה היא רכשה דירת שלושה חדרים בו' הישנה בבאר שבע. השותפה שלקחה כיסתה את עלויות המשכנתא וקצת יותר. כשסיימה את הלימודים מכרה את הדירה וקנתה שתיים במקומה.

היא אהבה לשחק בנדל"ן. דומה היה שאי אפשר להפסיד. צריך רק להכיר את השוק ולזהות הזדמנויות בזמן. אהבה במיוחד להשקיע בדירות בבניינים שמיועדים לתמ"א 38 ובשכונות חדשות. היתה לה סבלנות לראות איך דירת ארבעה חדרים שקנתה באם המושבות הכפילה את ערכה כעבור שנים מספר. את הרווחים שקצרה השקיעה בדירה בשכונה חדשה בכפר סבא. ידעה שההשקעה הזו תניב לה רווחים יפים.

טלפון ממספר לא מזוהה הפריע לה באמצע בדיקת רקע של קרקע בגליל שתכננה להקים עליה מלון מטיילים. אחרי שסיננה את השיחה פעמים מספר ענתה למורת רוחה ועל הקו היתה אישתו של אביה.

"מיקה? מיקה? אבא נפטר," היא שמעה התייפחויות קולניות וגלגלה עיניים.

"כן, שמעתי," ענתה ביבושת. ליעד חברתה עוד מימי היסודי עדכנה אותה שבוע קודם לכן.

מיקה ניתקה איתו קשר בזמן הצבא, אז גילתה שהיא לא חייבת יותר לשהות במחיצתו והיא גברת לעצמה. בהתחלה היא מיעטה לבוא אליו בתירוץ שבמילא היא בצבא כל היום ורוצה בסוף שבוע לנוח בבית. אחר כך אמרה שקבעה תוכניות עם חברות. אחר כך כבר הפסיקה לתת תירוצים ופשוט לא באה. היא מיעטה לענות להודעות של אביה. הוא היה שולח לה הודעה בכל יום, בודק לשלומה. הציע לה לטוס לחו"ל ביחד כשתצא לרגילה, הציע לקנות לה רכב שתוכל להגיע מהר יותר לבסיס. היא אפילו לא טרחה לענות לו. הוא המשיך לנסות והיא המשיכה להתעלם, חיכתה שיבין את הרמז. שיבין שמגיע לו שהיא לא תדבר איתו על מה שעשה לאימא שלה. על מה שעשה לה. אי אפשר לפצות על זה בסובארו לבנה.

"לא באת ללוויה. לא באת לשבעה אפילו," האישה הזו, שהקשר היחיד בינהן כבר מת, פרצה בבכי.

מיקה המתינה בשקט להפוגה ביבבות. זה נכון. היא לא הגיעה. לא ללוויה ולא לשבעה. הבנאדם הזה עזב את אימא שלה והותיר אותן בחוסר כל. הוא המשיך לחיות בבית שהיה פעם שלה, התחתן עם אישה אחרת שהיה לה ריח שהיא לא סבלה, הוא המשיך בחייו כאילו כלום, ואילו היא ואמה התלבטו אם לאכול בשר יותר מפעמיים בשבוע או שעדיף שהיא תלך לחוג קרקע ומכשירים כמו שאר חברותיה לכיתה.

ובכל פעם שבאה אליו בילדותה הוא לקח אותה לבילויים יקרים. לונה פארק, הפלגה ביאכטה, מסעדות גורמה. היא היתה ענייה מרודה באמצע השבוע ועשירה כקורח בסוף השבוע. ובנוסף לכל אלה שהיו גרועים במילא, גנב ממנה את חפציה שאמה קנתה לה בכספה.

היא שקלה להגיד את כל אלה לאישה הזרה בטלפון אבל ויתרה. לשם מה? מה שהיה - מת.

האישה מהצד השני של השיחה משכה באפה. "יש כאן כמה דברים שלך, השם שלך רשום עליהם. תבואי לקחת,"

מיקה מלמלה דברי הסכמה ומיהרה לסיים את השיחה. היא ממש לא מתכוונת להניח את כף רגלה בבית ההוא.

אשתו של אבא שלה היתה עקשנית. היא כנראה הבינה שאין לה כוונה להגיע לאסוף את החפצים כי הם נחתו שבוע לאחר מכן על דלת ביתה. מיקה הופתעה מהכמות. ארבעה ארגזים גדולים ששמה כתוב על כל פאותיהם בכתב ידו של אביה.

היא לקחת את המספריים הטובות מעמדת העבודה שלה וחתכה את המסקינגטייפ לאורכו של הארגז הראשון. היא שלפה מתוכו חולצה של ילדה, ואז עוד אחת ועוד. ונעלי בובה אדומות שנראו לה מוכרות ואז עוד ועוד חפצים. ובוני! היא חיבקה את בוני אל חיקה. נשאר לו אותו ריח אהוב של ילדותה. היא פתחה את הארגז השני והשלישי ואת האחרון נוברת בחפצים הישנים שלה, מתפלאת כמה שמר אביה בקפדונותו את כל החפצים שלה.

בארגז האחרון היא מצאה את השרשרת שאימה קנתה לה בשקית קטנה. היא הוציאה אותה והתבוננה בה. היא שמרה על הברק שלה לאורך השנים. ניגשה למראה בפינת החדר וענדה את השרשרת הישנה על השרשרת התאומה שרכשה לעצמה. דמעה זלגה על עינה. מבעד למראה הביטה בעצמה ואז בבלאגן שבחדר.

לא חבל? תהתה. בשביל מה זה היה טוב?

היא החזירה חזרה את כל החפצים לארגזים, העמיסה אותם ברכב שלה ונסעה לתרום אותם למקלט לנשים אמיצות.

---

דיסקליימר

הסיפור הוא פרי דמיוני, כל קשר בינו ובין המציאות מקרי בהחלט

חזרה לעמוד הסיפורים