כפר אמא

היא התקדמה בלאות, דוחפת את עגלת התינוק האופנתית שלה. האוויר כמו עמד במקום והחולצה שלבשה נדבקה לגבה.

לאורך שדרת החנויות של רחוב ויצמן היא הרהרה במה שאמרה לה זה עתה אחות טיפת חלב. 'התינוק לא עולה במשקל.' 'החלב שלך לא מספיק.' את חייבת לשלב תוספות.' היא הנהנה בעייפות. כן, היא מבינה את המשמעות של תינוק שלא מתפתח, כן, היא תעשה כל מה שהאחות אומרת. כן, היא בסדר, אין לה מחשבות אובדניות. יש לה עזרה. ממש.

היא בחנה את דמותה המשתקפת מחלונות הראווה ונראתה לעצמה כמו מישהי אחרת. זרה. מבוגרת. הבטן עוד בולטת. השיער תלוש וחסר צורה. הכתם על החולצה שניסתה לנקות עם מגבון ורק מרחה את הפליטה עוד יותר. העבירה יד בשיערה כאילו זה מה שיעזור לתקן את המראה המוזנח.

הרגישה בודדה. חודשים ספורים קודם לכן עברה לעיר. היא חשבה שההורים שלו יעזרו לה, ככה לפחות הבטיחו לפני הלידה. אחרת לא היתה מסכימה לעבור לכאן, הרי אין לה כאן כלום. לא משפחה, לא עבודה ולא חברות. ואחרי הלידה – דממה. הם באו לביקור פעמיים. הביאו בונביירה וצעצוע מרעיש וצבעוני מדי לתינוק, שלא תאם את גילו. 'לא חשוב, כשיגדל,' אמרה חמותה והשמיעה קולות מעצבנים לתינוק. והיא רק רצתה לצרוח שהיא רעבה ורוצה קציצות ואורז ולא בונבוניירה זולה תוצרת פולין. זה לא הפריע לה לחסל אותה מיד אחרי שהלכו, גורסת את השוקולד המתוק מדי בין שיניה, מאוכזבת.

חצתה את הכביש והחלה ללכת לאורך רחוב סוקולוב. התינוק ישן, לשמחתה. כמה רגוע הוא נראה. ודאי יתעורר ויבכה בשניה שתגיע הביתה ותרצה לאכול משהו, להכניס משהו לפיה היבש, רק להשביע את רעבונה ההולך ונבנה. היא בלעה את רוקה.

בפטיסרי הסמוך הבחינה בשתי נשים עם עגלות כמו שלה. זה נראה לה אידילי. שתי חברות מבלות יחד בחופשת לידה. התינוקות ישנים בזמן שהן לוגמות מקפה רותח ומחליפות מתכונים על שלוליות גבינה שגם ילדים אוהבים.

גם היא היתה רוצה לשבת עם חברה שילדה בבית קפה. שכל אחת תטפל בתינוק שלה, אבל שלפחות יהיו יחד. שותפות לקושי, לאתגר. אבל כל חברותיה עדיין רווקות ודווקא אחותה, שילדה בהפרש של חודשיים ממנה נמצאת בארצות הברית בשליחות של בת זוגתה.

"הי, את, עם העגלה," קריאות מכיוון השולחנות מנערות אותה ממחשבותיה.

היא מרימה את עיניה. שתי הנשים מסמנות לה.

"מה קורה? את מפה, נכון? ראיתי אותך בטיפת חלב, את אצל אהובה, נכון?"

התקרבה אליהן, מהנהנת.

את בקבוצה?" שואלת השמלה הסגולה ומרימה את הנייד שלה.

היא לא מבינה. איזו קבוצה?

"קבוצת הוואטסאפ של אמהות בחופשת לידה בעיר. רוצה להצטרף? מה הטלפון שלך?"

היא מהססת לרגע, ואז מקריאה לה את הספרות.

"זה ממש עוזר," אמרה השמלה הכחולה ותלתה בה עיניים מבינות. "ככה אנחנו הכרנו," הן מחליפות חיוכים.

"את ממהרת?" שאלה הסגולה. "בואי, שבי איתנו. יש להם קרואסון שוקולד פיסטוק משוגע, והקפה הכי טוב בעיר,"

היא התיישבה איתן ולחצי שעה תמימה חשה נורמלית שוב. היא כבר שכחה איך זה מרגיש לשוחח עם אנשים בני גילה. הן אמנם לא דיברו על ברומו של עולם, אבל עבורה שיחת האמהות הזו היתה משמעותית הרבה יותר מכך.

ואז התינוק התעורר בצרחות. היא הרימה אותו וערסלה אותו בין זרועותיה, אך הוא לא נרגע. כרכה סביבה את סינר ההנקה. היא הסתבכה מעט מאחר וביד אחת תמכה בתינוקה. לאחר תמרונים מספר הצליחה להפגיש בין פיו הפעור של תינוקה לפטמתה. השקט חזר. היא נשענה לאחור בשלווה.

הן חייכו אליה.

"ככה זה," אמרה הסגולה, "כשאת אמא את כאילו נחלקת לשתיים – מי שהיית והאמא שאת עכשיו. הבעיה היא שאין בינהן קשר..."

הן צחקו ובדיוק שתחושת הצמא התהומית והמוכרת תקפה אותה הגישה לה המלצרית מיץ תפוזים.

"על חשבון הבית," חייכה אליה. "לאמהות מניקות,"

היא לגמה מהמשקה לרוויה והתינוק לגם משדה.

---

הסיפור נכתב במסגרת תחרות 'מילה במקום' וזכה בנקום השני בכפר סבא

---

הסיפור הוא פרי דמיוני, כל קשר בינו ובין המציאות מקרי בהחלט

חזרה לעמוד הסיפורים