חפצים
- ליאת קמחי
- Jul 23, 2022
- 15 min read
"הלו?"
"שי-לי?"
"שי, רק שי,"
"כן, שי, שכחתי ששינית את השם, זאת חגית, השכנה של אמא שלך... זוכרת?"
קפאתי במקום. "כן, ברור שאני זוכרת. הכל בסדר עם אמא שלי?"
"כן, כן, הכל בסדר, רק ש... רק שאולי כדאי שתבואי. כן, אני חושבת שכדאי."
"מה? למה? מה קרה?"
"סתם, הרגיל שלה, את יודעת. אבל אני לא יכולה שהחפצים שלה חוסמים לי את הכניסה לבית. או שהעיתונים האלה שלה מתעופפים לי לתוך החצר. זה פשוט... מתפזר לכל עבר, את מבינה? יש לי נכדים, אורחים, זה לא נעים. קראתי על זה בגוגל. זה יכול גם להביא ג'וקים. מחלות."
לקחתי נשימה עמוקה והנהנתי לעצמי. ידעתי שהיום הזה יגיע. שוב.
בפעם הקודמת שזה קרה עדיין גרתי בבית. הסלון היה מלא עד אפס מקום בארגזי ספרים שאמא שלי אספה מהרחוב, מגזיני אוכל ישנים שטענה שעוד תבשל מהמתכונים שלהם (למרות שלא בישלה כבר שנים כי לא ניתן היה לעמוד במטבח מרוב דברים), קופסאות אינסופיות של נעליים בכל הצבעים עם עקב ובלי, בקבוקי תמרוקים שפגו תוקף עוד בעשור הקודם, מגבות ומפות בלויות ועוד ערבוביה של חפצים שכבר לא יכולתי לזהות.
החדר שלי הפך להיות המבצר שלי. הייתי מסתגרת בו מהרגע שהגעתי הביתה ועד הרגע שיצאתי ללימודים. גם אם הייתי רוצה לשרוץ במקום אחר בבית לא היה איפה, כי על הספות התמקם לו סרוויס כבד במיוחד באריזה שמעולם לא נפתחה. אני חושדת שאמא הזמינה אותו מערוץ הקניות והתביישה להודות בכך, ביחד עם ערכת תפירה ענקית זולה למראה. מעליהם הונח מיקרוגל ישן, קומקום שכבר לא עובד, סט מגבות ומצעים שקיבלתי פעם מתנה לחג מהעבודה הראשונה שלי ונתתי לאמא שלי בתמימות, לא מדמיינת שהוא יתרווח על הספה ולא יזוז לעולם.
ביום שלא הצלחתי לסגור את דלת החדר שלי פתחתי את המחשב והזמנתי לה חופשה בים המלח. לשמחתי יום ההולדת שלה היה קרוב למדי וטובה חברתה הסכימה להצטרף על חשבוני, מה שעזר לי לשכנע אותה. הן נסעו לחמישה ימים ואני בארבעה לילות פיניתי הכל. הכל. לקחתי חופש מהעבודה, לא הלכתי לאוניברסיטה, הברזתי מכל השיעורים ולא הגשתי מטלות. לא יכולתי להרשות לעצמי לוותר על הזדמנות הפז הזו שידעתי שעלולה לא לחזור.
אמא שלי בכתה וצרחה כשחזרה וגילתה מה עשיתי. הסתגרתי בחדר שלי בזמן שהיא לא הפסיקה לבכות ולצווח שזה הבית שלה ושלא היתה לי זכות. צרחתי לה חזרה שגם אני גרה פה. אחרי שקברתי את עצמי מתחת לשמיכה מנסה לא לשמוע את זעקות השבר הבנתי שזה לא יעזור. זה מה שהיא ואני לא יכולה לעזור לה. דחפתי אטמים לאוזניים, נכנסתי ליד 2 ותוך שעה מצאתי דירת שותפים לכניסה מיידית על דיזנגוף. באותו ערב חתמתי על חוזה ונכנסתי לדירה.
כמה ימים אחר כך כשבאתי לארוז את הציוד שלי ראיתי שאמא שלי הצליחה למלא חזרה כבר חצי מהסלון. כל העבודה שלי הלכה לפח. זה כבר לא שייך אליי, ניסיתי לשכנע את עצמי. בעיה שלה.
"עוד מעט מגיעים חברים שלי, לעזור לי לקחת את הדברים," הודעתי לה.
"מה הם באים לקחת?" היא נבהלה. ראיתי במבט שלה שהיא חושבת ששוב באתי לקחת לה הכל.
"אל תדאגי. רק את הדברים שלי. כמה ארגזים ואת השולחן והמיטה. הכל נמצא בחדר שלי."
"מה? את לוקחת את השולחן? ואת המיטה??" היא הזדעזעה.
"שלי, אמא, את המיטה שלי, השולחן שלי. לא שלך. שלי."
"אין לך בדירה החדשה? חשבתי שתשאירי לי פה את הרהיטים שלך, אני צריכה אותם,"
צריכה אותם? למה היא צריכה אותם?? כדי להעמיס גם עליהם את כל הזבל שלה? זעמתי, אבל במקום זה לקחתי נשימה עמוקה והזכרתי לעצמי שזה תכף נגמר, אני תכף עפה מהבית שלה והכל יסתדר.
"אבל אין לי רהיטים אחרים..." אמרתי.
"אולי בכל זאת תשאירי פה את המיטה שלך? שיהיה לי איפה לנוח לפעמים, בערבים. יש אוויר טוב בחדר שלך."
לא היה לי מה לומר. ידעתי שבמיטה שלה קשה לה לישון כי יותר מחצי ממנה היה עמוס בערמות של טקסטיל עד לגובה שלה. הארונות שלה היו מלאים עד אפס מקום בבגדים ישנים שסירבה לזרוק, אז בפעמים שהצליחה לפלס דרכה למכונת הכביסה ולכבס את הסמרטוטים שלה שפכה את הכביסה הנקייה על מיטתה ליצירת הר כביסה.
בסוף השארתי לה את השולחן והמיטה. ראיתי בעיניה את הטירוף והבנתי שעדיף לי כך. רהיטים תמיד אפשר לקנות. שפיות לא.
חגית השכנה התקשרה כשהייתי בדיוק בדרך החוצה ללימודים. אז לקחתי את התיק ואת שקית הזבל הקטנה ליד הכיור ויצאתי. זה הכי פסיכולוגיה בגרוש, אני יודעת, אבל אני לא מסוגלת להשאיר זבל בבית. שום כלום. לא אריזה ריקה, לא עיתון שסיימתי לקרוא, לא בגד בלוי. הכל צריך לצאת מהבית בהקדם האפשרי. לא יכולה לסבול את המחשבה שזבל מיותר עומד לי בבית.
הדרך לפחי הזבל של הבניין עוברת במעבר צר, שמשום מה החנות של המתנות הסופר יקרות לילדים שנמצאת בקומת הכניסה של הבניין, אוהבת לחסום באריזות הקרטון הענקיות שלהם. לרוב אני דוחפת אותן קצת ומשתחלת במעבר אבל הפעם הקרטון שלהם שקל עשרה טונות ומיאן לזוז. ניסיתי לדחוף אותו ולבעוט בו ללא הצלחה. המעבר היה חסום. בכעס הקפתי את הבניין והדפתי את דלת החנות השקופה ונעמדתי בפתח עם שקית הזבל המסריחה בידי.
"חסמתן לגמרי את המעבר לפחים!" רתחתי מבפנים, אבל גייסתי את שארית סבלנותי לנהל את השיחה הזו בטוב.
שתי המוכרות שהיו עסוקות בפריקת ארגז סחורה נוסף עם צעצועי עץ יקרים באופן שערורייתי צבועים בצבע היפואלרגני לא רעיל עצרו את עיסוקן והביטו בי, כמנסות להבין מי אני. "אני שי, השכנה מלמעלה," הצבעתי על התקרה.
"אה, נכון, הי שי," אמרה זו שלבשה שמלה בצבע תכלת בייבי.
"נכון, באמת ראיתי שהפחים חסומים," אמרה זו שלבשה חולצה בצבע ורוד מסטיק. "זה לא אנחנו," הוסיפה מהר. "הנה, את רואה, הלכתי עם הקרטונים האלה שם, ולא הצלחתי לעבור. נראה לך באמת שהצלחתי להרים ולהניח את הקרטון הכבד ההוא שם? זה גברים עשו את זה. רק גבר יכול לזרוק ככה זבל בכזה חוסר התחשבות."
היא הנהנה לעצמה והתכלת הנהנה גם, ממש כמו הכלבלבים המהנהנים בחלון הראווה שלהן. הנהנהתי גם אני ופלטתי "תודה," רפה ויצאתי משם.
הבטתי בשעון מנסה לחשב אם אספיק לעבור אצל אמא שלי וגם להגיע לשעה השניה של הקורס 'הבסיס המוחי והנפשי למחלות פסיכיאטריות', והבנתי שרק אם אקח מונית יש לי סיכוי כזה. דחסתי את שקית הזבל לפח ברחוב ומיהרתי לעלות על גט.
עברו כבר כמה חודשים מאז שביקרתי את אמא שלי. היה לי קשה להתמודד עם מראה ההזנחה של הבית. בכל פעם הופתעתי מחדש כמה היא מסוגלת לצמצם את המרחב האישי שלה לטובת עוד ועוד חפצים חסרי תועלת שהיא לעולם לא תשתמש בהם, וכנראה גם מעולם לא השתמשה.
לא תמיד היא היתה כזאת. אמנם היתה לה נטיה לשמור פריטים ישנים למקרה שיום אחד יהיה בהם צורך, אבל לא ככה. לא בכאלה כמויות ולא חפצים בלתי שמישים. זה התחיל אחרי שאבא שלי נפטר כשהייתי בת שלוש עשרה. התקף לב בגיל ארבעים ותשע. הרופאים אמרו שזה נדיר מאוד בגיל הזה, אבל לפחות הוא לא סבל, אמרה הרופאה לאמא.
בהתחלה חשבתי שהיא עצובה עליו. שעזב אותנו בטרם עת, שלא הספיק את כל התוכניות שלו, שלא ראה אותי גדלה. חשבתי שאולי היא עצובה עליי, שאצטרך לגדול בלי אבא. אבל אחרי שבועיים בהם לא יצאה מהמיטה והניחה לי לשוטט ברחובות במטרה למצוא משהו להכניס לבטני המקרקרת הבנתי שהיא עצובה על עצמה שנשארה לבדה.
היום אני מבינה שכנראה זה היה הכל ביחד. היא היתה תלויה בו. מאז שהכירו בצבא, אבא שלי היה כל עולמה. היא אף פעם לא פיתחה קריירה, או חיי חברה ולמעשה כל עולמה סבב סביבו. הוא עבד בבנק בשעות קבועות, והיא דאגה לתחזוקת הבית השוטפת בזמן העדרו. כששב מיום העבודה המתינה לו עם ארוחה טובה, כמו שרעיה טובה אמורה, לפי אמונתה. מעולם לא יצאה עם חברות לבתי קפה, לא טסה לחוץ לארץ בלעדיו, לא נסעה ליום כיף בבית מלון. תמיד איתו.
כשנולדתי היא התמסרה לטיפול בי. עד גיל ארבע הייתי איתה בבית, וגם לאחר מכן תמיד שלחה אותי למסגרות קצרות. הייתי הילדה היחידה בכיתה בלי מפתח תלוי על הצוואר, כי אמא שלי תמיד היתה בבית.
כשהתחלתי ללכת לבית הספר היא פיתחה תחביב חדש – שיפוץ רהיטים. מגירה ישנה שמצאה ברחוב הפכה למדף תכלכל. שידת עץ הפכה למעמד לעציצים. כסא נדנדה ישן נצבע מחדש ורופד על ידה וזכה לחיים חדשים. היא הפכה את המרפסת הסגורה שלנו לסטודיו מאולתר ומילאה אותו בפחיות צבע, מברשות, שמן טרפנטין ובקבוקי לכה שקופה ודפי שיוף.
עם הזמן הרהיטים שאספה מהרחוב הצטברו ומילאו את הסטודיו שלה. היא לא עמדה בקצב של שיפוץ החפצים מהרחוב שהיא בעצמה קבעה. לא ידענו עד כמה המצב חמור עד שפעם אבא שלי חיפש את פנקס הצ'קים שלו ופתח את הדלת של הסטודיו.
הוא גילה שרהיטים ישנים ממלאים את החלל עד אפס מקום מרצפה לתקרה ולמעשה לא נותר בחדר כולו שום מקום שניתן לעבוד בו. אני זוכרת כמה היה המום למראה החדר ואת אמא שלי נעה בין בושה שגילו את סודה לבין רצון חסר סיכוי לשמור על תכולת החדר. לא היה לה סיכוי. עוד באותו היום אבא שלי הסיר את החולצה המכופתרת ובגופיית סבא לבנה הוריד הכל לרחוב. אמא שלי עמדה בצד קפואה. אבא שלי ניסה לדבר על ליבה. הוא הסביר לה שהיא לא יכולה לעבוד ככה ועדיף לה להגביל עצמה לשני רהיטים בכל פעם. היא לא הגיבה להצעותיו.
אחרי שנפטר היא לא הזיזה את החפצים שלו. הכל נשאר במקומו כאילו עוד רגע יחזור וילבש את החולצות המכופתרות, יתגלח בסכין הגילוח ויתבשם באפטרשייב שלו. לחפצים שלו הצטרפו עוד חפצים. היא קנתה לאבא המת שלי עוד חולצות ועוד סכינים ואת השמפו המיוחד נגד קשקשים שהוא אהב.
העובדת הסוציאלית שצצה משום מקום אמרה לי שזה תקין, זו הדרך שלה להתמודד עם האובדן, ושזה יעבור ויסתדר. היא אמרה שאני מוזמנת לפנות אליה בכל בעיה שמתעוררת והכתיבה לי את מספר הטלפון במשרד שלה, רק למקרה שהמצב יחמיר. רק לימים גיליתי שחגית השכנה היא זו שהתקשרה לרווחה כשראתה אותי משוטטת ברחובות חסרת מעש.
חגית היתה דואגת לי לאוכל. כשהייתה מכינה לבנות שלה קוסקוס השאירה לי ולאמא גם. קציצות פראסה, שניצלים, אורז צהוב. היא התייחסה אליי כאל אחת מהבנות שלה. כשהתחלתי לעבוד והרווחתי את המשכורת הראשונה קניתי לה סט סירים איכותי והודיתי לה על כל השנים שדאגה לי. היא רק חיבקה אותי ולא אמרה דבר.
במוקד העירוני, אליו התקשרתי בשביל להתלונן על הקרטונים שחוסמים את המעבר לזבל, אמרו לי שפקח ייצור איתי קשר. ובאמת עוד לפני שהגעתי לבית של אמא שלי צלצל אליי צחי, הפקח האזורי. שטחתי בפניו את הבעיה וגם שלחתי לו תמונה. אמרתי לו שניסיתי להזיז את הקרטונים, אבל הם נורא כבדים. צחי הודה לי בכובד ראש ואמר שיבדוק את הנושא. בדיוק כשסיים את השיחה המונית נעצרה ליד שביל הגישה לבית של אמא.
עוד מהרחוב ניכר היה שהמצב החמיר. מערום אדניות נכבד חסם חצי משביל הגישה. אדניות ישנות, מבוקעות שצבען דהה משעות רבות של שמש. כנראה איזה מוסד החליט לחדש את הצמחיה שלו ואמא שלי טובת הלב ניקתה את הרחוב מהערימה שהשאיר לפינוי הגזם. זה היה התחביב הקבוע שלה, לארוב למציאות ערב פינוי הגזם. וכשהמציאות בשכונה שלה לא סיפקו את מבוקשה היתה נוסעת בסובארו הישנה לפי מפת איסוף הגזם העירונית כאחרונת האלטעזאכן.
בצידו השני של השביל הושענו על הגדר החיה עשרות מסיכות אפריקאיות מאורכות שאחד השכנים ודאי סחב איתו מהטיול באפריקה והביא איתו מזכרות לעיטור הסלון הבורגני שלו, לשוות לו מראה מעט יותר הרפתקני. וכשיום אחד נמאס לו מהעיצוב האתני הוא פשוט הניח אותן מחוץ לביתו, שמישהו עם טעם זול יאמץ אל ביתו.
משביל הגישה הרחב נותר מעבר צר, כך שלא פלא שבזמן שהלכתי בו בטעות פגעה רגלי באחת המסיכות וכאבני דומינו הן הפילו האחת את השניה ברעש גדול. דלת הבית נפתחה בבת אחת ואימי עמדה בפתח. היא נראתה זקנה בעשור מהפעם האחרונה שנפגשנו. שיערה הלבין כולו, היא ירדה במשקל והסחבות שבוודאי מצאה ברחוב נתלו עליה חסרות צורה.
"הי, אמא," קרבתי אליה ובהיסוס התכופפתי לחבק אותה.
לא טרחתי להרים את המסיכות שנפלו או לסדר לפחות את השביל. במילא במהרה היא תעמיס שם עוד חפצים, אז למה לטרוח?
נכנסנו לבית. מזל שהכנתי את עצמי לרע מכל, כי זה בהחלט מה ששרר בבית. מהסלון רחב הידיים של הבית נותר רק מעבר צר שבחלקו ניתן לעבור רק בהליכה צידית. חפצים על חפצים, ערימות של קופסאות וקרטונים ורהיטים מסוגים שונים. והכל ישן, מלוכלך ומעלה אבק. התעטשתי פעמיים.
עמדנו שתינו במעבר הצר. חיפשתי נקודה להניח עליה את מבטי כי השפע סחרר אותי.
"קפה?" היא שאלה אותי בנימוס מיותר. שתינו ידענו שאין לה לא חלב, לא קפה ולא ספל נקי.
למרות סירובי היא שמה פעמיה למטבח. הלכתי אחריה. היא פתחה את המקרר ויכולתי להבחין בבקבוקי רטבים ישנים מאוד, שקיות עם ירקות רקובים ועובש שחור על הדפנות.
"אה, אין חלב," היא סגרה את דלת המקרר, "חבל שלא אמרת לי שאת באה,"
"גם כשגרתי כאן לא היה חלב,"
היא התעלמה ממני. המטבח במילא היה קטן מאוד, ובקושי היה מקום לשתינו. השיש אמנם היה מלא בקופסאות פלסטיק ריקות ומכשירי חשמל ישנים שאני בספק אם הם עובדים, אבל ככל הנראה בשל קוטנו, המטבח לא הכיל כמות חפצים כמו בשאר הבית.
"חגית התקשרה אלי," התחלתי.
היא לא הגיבה.
ניסיתי להתמקד. הרגשתי שהבית על חפציו סוגר עלי ושנותרו לי רק דקות ספורות לפני שלא אוכל לשהות בו יותר.
"אני חושבת שהיא תתלונן עלייך אם תמשיכי ככה. נגמרה לה הסבלנות,"
"את רוצה לשבת בחצר האחורית? נחמד שם, ואני אכין לנו לימונדה," היא דחפה אותי החוצה מבעד לדלת במטבח שהובילה לחצר האחורית שלה. אמנם יכולתי לנשום סוף סוף, אבל מצד שני המראה המם אותי. מתוך רבע הדונם חצר שיש לה, היא הצליחה למלא את כולה כך שלא יכולתי לראות פיסת אדמה אחת.
עצמתי עיניים. העומס הויזואלי היה בלתי אפשרי. חיכיתי לה שתסיים להכין את הלימונדת שקר שלה, כי ידעתי שהיא בחיים לא תוכל למצוא לא קנקן, לא כוסות ובטח לא לימון טרי.
ואז נזכרתי שדווקא לחגית היה עץ לימונים בחצר. פקחתי את עיניי ובדקתי אם הוא עדיין שם. הוא אכן היה שם.
"לקטוף לך לימון, אמא?" צעקתי לה.
היא לא ענתה ואני פילסתי את דרכי אל העץ שבטובו סוכך מעט על החצר של אמא. טיפסתי ועליתי על הר של משהו שנראה כמו ספרי לימוד. ספרי הלימוד שלי. הנה ספר אזרחות ומדבקה עם השם שלי עליו. למה היא לא זרקה אותם מאז? היא אמרה שתזרוק. דרכתי עליו ואז על היסטוריה ולשון, והתמתחתי להגיע ללימון הגדול שקרץ לי.
מנקודת מבטי יכולתי לראות את החצר המטופחת של חגית, ואת חגית תולה כביסה ומביטה בי בעניין. השוני בין החצר המסודרת עם הדשא המלאכותי והפרחים בצדדים, ריהוט הגינה המזמין לבין הבלאגן התמידי שאמא שלי חיה בו צרם לעין. למה היא לא יכולה אחרת, תהיתי.
נפנפתי לחגית עם הלימון ביד והיא נפנפה לי חזרה.
"לא מצאתי לימון," אמרה אמא שלי שהגיחה פתאום ובקבוק מים בידה.
"מה זה? תרדי משם מיד! את הורסת את הספרים! מי ראה דבר כזה, לדרוך על ספר היסטוריה? אזרחות?? מה את, ברברית?"
"קטפתי לימון, אמא, והספרים האלה הם שלי. למה לא זרקת אותם?" הגשתי לה את הלימון מתעלמת מדברי התוכחה שלה.
"אני רוצה לקרוא אותם, אז שמרתי אותם."
"עברו שש שנים מאז שסיימתי את התיכון, ועוד לא קראת אותם."
היא משכה בכתפיה. "אני עסוקה. לוקח לי זמן,"
"את לא תקראי אותם, נכון? הם פשוט יעמדו כאן ותערמי עליהם עוד ועוד ספרים וקשקושים ושטויות, אני אומרת לך, חגית תתלונן עלייך בסוף. ראיתי את החצר שלה אמא, איזה יפה אצלה. את לא רוצה שגם לך תהיה חצר נעימה כזאת? את הבית תשאירי כמו שהוא, עם כל מה שאת אוהבת..."
צלצול הטלפון שלי קטע את דבריי. זה היה צחי הפקח.
"שומעת?" הוא ירה בלי לחכות לתשובה "הייתי אצלכם, ראיתי את הקרטונים. זה שטח פרטי של הבניין. אתם צריכים לפנות את זה משם. השארתי שם דו"ח התראה לפני קנס לבניין,"
"רגע, מה?"
"אם תוך ארבעה עשר ימים לא תפנו את זה תקבלו קנס,"
"אבל זה לא של הבניין, זה של אחד העסקים מסביב!"
"תראי, גברת, חיפשתי על הקרטון. אין שם לא שם ולא כתובת. זה יכול להיות שלך מבחינתי. אתם צריכים לפנות את זה או שהבניין ייקנס,"
"אבל אני לא יכולה לפנות את זה, ניסיתי להרים ולא הצלחתי, בגלל זה פניתי למוקד,"
"אז תפני לועד של הבניין. שהם יטפלו בזה,"
"הועד של הבניין זו אישה בת שמונים שלא שומעת ולא רואה והפיליפינית שלה מתקשרת לאמבולנס פרטי בכל פעם שהזקנה רוצה לרדת במדרגות,"
"אז אולי יש לפיליפינית למי להתקשר," הוא סיים איתי את השיחה וניתק.
סיימתי את השיחה והבטתי באמא שלי שהאזינה רוב קשב לשיחה.
"מה יש בקרטונים?" אמא שלי מייד התעניינה.
"אני לא יודעת אמא. זה סופר כבד. ואת לא צריכה עוד חפצים!" הבטתי סביב והרגשתי מוצפת.
"יש לך חבר?" אמא שלי העבירה נושא בחדות.
"איזה חבר אמא??" שפשפתי את עיניי ומצחי בחוזקה מנסה להבין מה לעשות. מה לעשות עם אמא שלי, מה לעשות עם הקרטונים האלו. הבטתי בשעון. השעה השניה תכף מתחילה.
"טוב, אמא, אני חייבת לזוז. את חייבת לסדר כאן אחרת יגיעו אלייך שוב מהרווחה. עכשיו איך יוצאים מכאן?"
בחנתי את החצר ולא הצלחתי למצוא שוב שביל גישה לחצר הקדמית.
"איך שנכנסנו, מהמטבח."
לא היו לי כוחות להתנפל עליה שהיא חסמה את היציאה מהחצר. פשוט מיהרתי החוצה. יכול להיות שהפלתי כמה ערימות בדרך. כאילו זה משנה משהו.
לא עבר שבוע וחגית התקשרה אלי שוב. היא אמרה שלא חל שום שינוי במצב, ואפילו יש החמרה.
"את לא מבינה, יש לי כאן מכת ג'וקים. המדביר היה כבר שלוש פעמים. הוא אמר שיש כנראה איזה קן בסביבה ומשם הם מגיעים. זה בטוח מהבית של אמא שלך,"
התעצבנתי עליה. איך היא יודעת שזה משם?? למה היא סתם מאשימה?
"לא בטוח שזה משם... יכול להיות מעוד מקומות..."
"בטוח משם. המדביר חיפש אצלי ולא מצא. אמא שלך לא הסכימה שהוא יכנס לבדוק אצלה. היא מתביישת להראות את הבית שלה. פלא שלך היא בכלל נתנה להיכנס,"
מה אני אמורה לעשות איתה?
למזלי בדיוק הכנתי פעילות לילדי החטיבה במסגרת פעילות התנדבותית בקורס משבר אקלים וקיימות, אז יכולתי להרשות לעצמי לזנוח הכל וליסוע שוב לאמא שלי. לקחתי איתי כמה קרטונים ושקיות גדולות.
הפעם נזהרתי בשביל הגישה והפתעתי את אמא שלי בביתה. מצאתי אותה נחה. היא שכבה על מזרן ישן שהיה זרוק על הרצפה בחדר שלה למרגלות המיטה העמוסה. אחרי הביקור האחרון באמת תהיתי איפה היא נמצאת כשהיא בבית. כשראתה אותי היא קפצה.
"מה את עושה פה? איך נכנסת?"
"הי אמא, מה שלומך? טוב לראות אותך,"
"איך נכנסת? למה באת?"
"אסור לי לבוא לבקר אותך?"
"אסור. תודיעי מראש, אולי אני עסוקה?"
"איזה עסוקה את?" הבטתי בה בעליבותה, מבטי סוקר את חדרה.
אני זוכרת את החדר כשהיה מסודר. היתה לה פינת איפור עם שלוש מראות ומגירת תכשיטים מפוארת. ארון נעליים עצום שכילדה מאוד התקנאתי בה וכשנחה עליה הרוח היא הרשיתה לי להסתובב בבית בנעלי הלקה האדומות שלה, מקישה בעקבים ומרגישה שפיצחתי את סוד האושר. הנעליים בטח עוד פה איפשהו. הארון היה כעת חסום. את המראות לא ניתן היה לראות.
מיטתה היתה תמיד מסודרת למשעי. היא החליפה סדינים בתדירות של פעמיים בשבוע. היא ניקתה את החדר על בסיס שבועי ותמיד עמד בו ריח נעים של נקיון.
"המצב הזה לא יכול להימשך, תראי איך את חיה,"
"אני חיה טוב מאוד, תודה לך,"
"חגית שוב התקשרה אלי..."
"אוי, יופי באמת, חגית," היא ירקה את השם של השכנה. "איך היא אוהבת להיות הקדושה המעונה. זוכרת איך היא נתנה לך אוכל כאילו היית איזו נזקקת? כאילו אין לך אמא שתדאג לך?"
התעלמתי מדבריה. "חגית אמרה שיש כאן מכת ג'וקים רצינית. לא ראית ג'וקים בבית שלך?"
"לא, לא ראיתי," היא אמרה בפליאה.
"הנה, הנה אחד!" הרמתי את הקול בבהלה והצבעתי על ג'וק שעבר בריצה בין החפצים צץ ונעלם לסירוגין.
"איפה? אני לא רואה," אמא שלי בהתה בחלל.
הצבעתי לכיוון והבטתי באמא שלי. היא הסתכלה לכיוון כללי ומבטה היה סתום.
"יכול להיות שאת לא רואה טוב?"
"לא, מה פתאום! אולי קצת בערב, כשיש חושך. אבל ככה? אני רואה מצויין,"
בחנתי את אמא שלי מנסה להבין מה בדיוק היא מסתירה ממני.
"טוב, לא משנה. תקשיבי מה נעשה," הנפתי את הקרטונים שהבאתי ונתקלתי במבט המבוהל של אמא שלי. "לא, אל תדאגי, אני לא אזרוק לך כלום," התעלמתי בגבורה ממקק נוסף שטיפס על הדלת. "פשוט תשימי פה את מה שאת הכי פחות צריכה, ואז נשים את הקרטון במחסן בחצר, בסדר?"
"אני צריכה פה הכל,"
"אני יודעת, אל תדאגי, ישאר לך הכל. רק במחסן, בסדר? כדי שיהיה לך טיפה מקום. בואי, אני אעזור לך למיין."
אחרי עבודה מאומצת של שעתיים שבהן עזרתי לאמא שלי למלא את כל השקיות והארגזים שהבאתי ואז העברתי את הציוד למחסן (דחסתי, יהיה נכון יותר לומר, כי המחסן היה כבר מלא מן הסתם) הבטתי סביב בדירה של אמא שלי ולא ניכר שום שינוי. הכל היה מבורדק ועמוס והג'וקים חגגו ללא ספק. זה שאמא שלי לא רואה טוב ניחם אותי קצת. אולי בגלל זה היא חיה ככה? אולי היא לא רואה את המראות הקשים שאני רואה? מחצתי כמה תיקנים זריזים תוך כדי העבודה אבל בבירור זה לא יפתור את הבעיה. נדרשה עבודה של איש מקצוע. מילאתי עוד שתי שקיות בלי שתשים לב בגרביים שלא שייכות לאף אחד וכריות שאין בהן שימוש.
כשיצאתי משם חיכתה לי הודעה קולית מצחי הפקח. הוא אמר שקפץ לבניין וראה שהקרטונים עדיין שם.
"מה קורה עם זה?" הוא שאל והזכיר שאם לא נדאג לפנות הוא יתן לנו קנס.
מה הייתי צריכה גם אותו על הראש שלי? אגרפתי את ידי והנחתתי אותה על ירכי. ממש היה חסר לי עוד ציוד לדאוג לו ולפנות אותו. הכיתי את ירכי שוב ושוב, עד ששמתי לב שעליתי על האוטובוס עם השקיות שתכננתי לפנות למחסן. לא נורא. בחנתי את תוכן השקיות. זה דווקא יכול להתאים לפעילות ההתנדבותית בקורס קיימות שהייתי אמורה להכין בזמן הזה.
אחרי יומיים צחי שלח הודעה ושאל אם פיניתי כבר את הקרטונים.
"אוף!"
"מה קרה?" התעניין שרון. ישבנו בדירה שלי וכתבנו עבודה לקורס "בעיית התודעה" שהיה צריך להגיש למחרת.
סיפרתי לו מה שקרה. הוא הציע לעזור.
"זה לא זה, זה פשוט..." לקחתי נשימה עמוקה, "אני לא מאמינה שאני פונה לעירייה על דבר באמת... כל כך קטן שממש מפריע לי והם פשוט במקום לטפל בזה, הרי יש להם בטוח דרך להזיז קרטון ששוקל מאה טונות, הם פשוט מציקים לי. ומה אני? בסך הכל סטודנטית אומללה לפסיכולוגיה שבקושי מצליחה להחזיק את הדירה במחיר המופקע הזה. למה הם פשוט לא עוזרים לי? למה הצחי הזה רודף אותי? לא עדיף שאת כל המרץ הזה שלו הוא יפנה לפינוי הקרטון? הרי על זה משלמים לו! אבל לא, הרבה יותר כיף לו לאמלל את חיי עם הודעות מציקות ואיומים על קנסות שאני לא יכולה לשלם על קרטון שאני לא יכולה להזיז."
שרון חייך ונתן לי לשפוך הכל. "את מרגישה יותר טוב עכשיו?"
"לא!! אתה תהיה פסיכולוג ממש גרוע אם זה מה שתגיד למטופלים שלך."
"צודקת, בואי נראה אם אני יכול לעזור לך,"
הבטתי בו בזלזול. אמנם יכולתי לזהות שיירי אתלטיות בתנועות הגמישות של גופו, אבל ניכר עליו שהכושר שלו אבד במעמקי ספרי הפסיכולוגיה ומסדרונות הפקולטה למדעי החברה. ובכל מקרה, היה לי ברור שלא מדובר בעבודה לאדם אחד, חזק ככל שיהיה.
ירדנו למטה ונוכחתי שצדקתי.
"מה שמו פה?" הוא תהה בקול מעסה את ידייו ומנסה לטשטש את כשלונו.
"אמרתי לך," משכתי בכתפיי. "זאת לא עבודה לבנאדם אחד."
גם כשניסינו שנינו להרים את הקרטון לא הצלחנו להזיז אותו במילימטר.
"הקרטון הזה יקבור אותי, אני אומרת לך, ביחד עם הפקח הזה. הוא ירדוף אותי כל ימי חיי,"
"את ממש מגזימה," שרון צחק.
"אני לא רואה שום פתרון," שפשפתי את עיניי וחשבתי על כל הבעיות שאני מתמודדת איתן ואין לי פתרון. על אמא שלי והררי החפצים שלה; על חשבון הבנק שאני מפחדת אפילו להיכנס לאזור האישי באתר, שלא אתחלחל מהיתרה השלילית; על צחי שנושף בעורפי; ועל הקרטון הזה שחוסם לי את הסיכויים לאושר.
"אז תתעלמי ממנו," שרון הציע.
"ניסיתי את זה שלשום. לא הלך,"
"אז תגידי לו שאת לא בבית,"
"ואז הוא יגיד לי שכשאהיה בבית שאבדוק אכתוב לו. זה רק יידחה את הבעיה."
"אז תשקרי לו. תגידי לו שהעניין טופל,"
"ואם הוא יבדוק?"
"נראה לך שהוא יבדוק העצלן הזה? אם הוא היה רוצה לבדוק היה בא, לא היה מציק לך בהודעות. ואם הוא בכל זאת יבדוק יום אחד תגידי לו שזה קרטון אחר כי את הקודם פינית."
אחרי שסיימנו את העבודה ישבנו לשתות שייק בשדרה וסימסתי לצחי שהעניין טופל.
"בשעה טובה," הוא מיהר להגיב וצירף סמיילי.
למחרת שוב נסעתי לאמא שלי עם כמה שקיות וקרטונים. פיניתי לה כמה חפצים שהרגישו כמו טיפה בים. הפעם היא הפתיעה ושיתפה אפילו פעולה. היא בחרה בעצמה כמה פריטים לאפסן.
"את הטרקטורון הזה שמרתי לנכדים," היא שלפה אותו מהערימות שבסלון. "אבל יש עוד קצת זמן עד שיהיו פה נכדים, נכון?"
הטרקטורון היה ענקי, מהסוג הממונע הזה שסלדתי ממנו ולא הבנתי למה הורים מייעדים את ילדיהם להיות ערסים כבר בגיל שנתיים. יש להם חיים שלמים בשביל זה. הנחתי אותו ליד הדלת, מתעלמת מהמחשבה שגם אם יהיו לי ילדים הסיכוי שיגיעו לבית הזה אפסי.
"יופי," עודדתי אותה. "יש לך עוד משחקים וצעצועים ששמרת? אפשר לשים את כולם במחסן במקום אחד, ואז כשיגיעו הנכדים תוכלי לתת להם הכל ובקלות,"
אמא שלי חככה בדעתה.
"את תהיי הסבתא הכי טובה בעולם," עודדתי אותה, מנסה לזהות מה מניע אותה.
כנראה שפגעתי בול, כי היא התחילה לשלוף ערימות של בובות, משחקי קופסה ומשחקי חצר שייעדה לנכדים שלה. באיזשהו שלב נגמר לי המקום בארגזים אז יצאתי לחפש כמה ברחוב. מילאנו עשרים ארגזים במשחקים שאף אחד לא יישחק בהם לעולם. מובן שלא העזתי להשליך אפילו אחד. הם הכילו בתוכם את הסבתא הכי טובה בעולם.
במחסן פיניתי מקום ליד הדלת והערמתי את ארגזי הצעצועים אחד על השני וכתבתי על כולם בטוש אדום 'נכדים'. הראיתי לאמא שלי את התוצאה והיא חייכה אלי אולי בפעם הראשונה מאז שאבא נפטר.
באוטובוס הביתה כבר קבעתי תור לרופא עיניים בשביל אמא. בפקק ליד האוניברסיטה סימסתי לחגית שאני חושבת שמצאתי דרך להשתלט על הבלאגן בבית, אבל שזה ייקח קצת זמן.
בערב חזרתי הביתה מותשת מעוד יום לימודים ארוך ולהפתעתי גיליתי שהקרטון הגדול שחסם את המעבר לפחים נעלם כבדרך פלא. שאלתי בחנות היקרה ולא היה להם מושג מי העלים אותו, אבל הם שמחו לשמוע שאפשר עכשיו להגיע לפחים שבחצר הפנימית. סימסתי לשרון שבסוף הנבואה הגשימה את עצמה והזמנתי אותו לקפה בשדרה לחגוג את המאורע.
דיסקליימר
הסיפור הוא פרי דמיוני, כל קשר בינו ובין המציאות מקרי בהחלט
Comments