מבודדת

בבוקר של אותו היום שבסופו הודיעו על תחילת הסגר גמלה בי ההחלטה להיפרד מרון. קרוב לחודש התלבטתי ביני לבין עצמי מה לעשות. אהבתי אותו, אהבה חמימה שעשתה לי נעים בגוף, ולא יכולתי לחשוב על עצמי בלעדיו. אבל המחשבה שאין לנו עתיד יחד הזדנבה לי כל הזמן למחשבות וניקרה בהן. זה כבר לא עובד ביננו, ידעתי.

אני זוכרת את הרגע הזה כי הייתי באוטו בדרך לעבודה. בדיעבד זו היתה הפעם האחרונה שבה נסעתי לעבודה, כי למחרת הסגר נכנס לתוקפו. ברדיו התנגן שיר נוגה על אהבה נכזבת ובדידות גדולה שבאה בעקבותיה. ואז השדרנים ביקשו מהמאזינים לעלות לשידור ולספר על האכזבה הכי גדולה בחייהם. ותהיתי לעצמי מה האכזבה הגדולה בחיי. רון, עניתי מייד לעצמי. זה היה לי ברור.

פתאום זה הכה בי. אני חולקת את חיי עם אכזבתי הגדולה ביותר. אילו מן חיים אני חיה? צפירות כעוסות ניערו אותי ממחשבותי. מיהרתי ללחוץ על דוושת הגז, אך הרמזור כבר התחלף לאדום. בלמתי בחדות.

רון ואני ביחד מהתיכון. הוא למד במגמת הכדורסל הנחשקת ואני למדתי בביולוגית. במסיבת חנוכה של כיתה י"א הוא התחיל איתי ומאז אנחנו יחד. אהבתי את הגוף השרירי שלו ואת ריח הזיעה הגברי שלו לאחר משחק. הייתי באה לעודד אותו בכל המשחקים ואחר כך עשינו סקס במושב האחורי של הפורד החבוטה שלו.

המחסום בכניסה לחניה זיהה את לוחית הזהוי של הרכב שלי ונפתח. 'בוקר טוב, קרן טל' נכתב על הצג הדיגיטלי הירקרק. אני עובדת בחברת אנטי וירוס מוכרת בשם וירוס-באסטרס. חצי שנה קודם לכן הונפקנו בבורסה ומאז המניה רק בעליה. כולם רוצים אנטי וירוס שיגן עליהם בימינו.

החניון היה ריק בצורה מחשידה בהתחשב בשעה המאוחרת שבה נהגתי להגיע לעבודה. עליתי במעלית. בקומה 3 נפתחה הדלת והדשא הסינטטי שנפרס בכל המשרד הוריק אלי. חלפתי על פני שולחן הסנוקר הנטוש וחציתי את המטבח לכיוון העמדה המתכווננת שלי. בדרך ראיתי את סטס סוחב מסך מחשב ומקלדת.

"בוקר טוב," בירכתי. "אתה עובר מקום?"

סטס הוא החבר הכי טוב שלי בעבודה. מהיום הראשון שהגעתי לחברה הוא קלט אותי ולימד אותי כל מה שאני צריכה לדעת. החל מאיפה מחביאים את הלחם הכי טעים (צימוקים ואגוזים, קומה 5) ועד מתי וממי לבקש העלאה (לא לפני ותק של שנה, עדיף מזליג ראש הקבוצה כי הוא הכי נחמד והוא תמיד מאשר). הוא יושב לידי באופן ספייס ולכל ההפסקות שלנו אנחנו יוצאים יחד. הוא תמיד מצחיק אותי ומעודד אותי כשמשהו לא מצליח לי או כשמיכאל ראש הצוות שלנו יורד לחיי. הוא גם הפרטנר שלי לריכולים. תמיד הוא יודע מי רב עם מי, את מי פיטרו ולמה ואת מי מקדמים.

"לא שמעת? סוגרים את המשרדים. את לא רואה חדשות? מהיום כולם עוברים לעבוד מהבית."

"כולם?" הופתעתי. ראיתי חדשות, אבל לא חשבתי שהמצב כל כך חמור אצלנו.

"קרן, מה קורה לך? איפה את חיה? תתאפסי על עצמך. יאללה, קחי גם את את כל הציוד שאת צריכה בשביל לעבוד מהבית ועופי מפה."

"אבל מה עם איזה הפוך? אולי ארוחת בוקר קטנה?" פזלתי לכיוון המטבח המפנק. הבטן שלי קרקרה ופנטזתי על טוסט צימוקים ואגוזים מרוח בשכבה עבה של חמאה נמסה וקפה טוב מהמכונה.

סטס היטיב אחיזתו במסך. "איזה ארוחת בוקר? את לא מחוברת את, אה?"

הוא התרחק לכיוון המעלית. נימת הבהלה שבה דיבר דבקה בי. סטס הוא הבנאדם הכי רגוע שאני מכירה. ואם הוא בלחץ אז כנראה שיש סיבה. הלכתי לפינה שלי באופן ספייס לקחת את הציוד.

בבית פרקתי את המסך וחיברתי את המקלדת והעכבר לדוקינג. הכל עבד פיקס, חייכתי לעצמי. אני יכולה להתחיל לעבוד.

הכנתי לי נס והתיישבתי מול המחשב. המשימות שלי הופיעו על המסך, אבל אני רק חשבתי על רון. אני צריכה להיפרד ממנו, החלטתי. אבל אולי קודם אשן על זה לילה. לוודא שגם מחר בבוקר זה מה שאני רוצה. לפעמים, יום אחרי, דברים נראים אחרת.

התחברתי לויפיאן ובדיוק אז רון נכנס הביתה עם כל הציוד שלו. חישוקים, קונוסים, שני שערי כדורגל. הוא הפיל הכל על הרצפה והביט בי בעיני כלבלב. "הוציאו אותי לחל"ת," אמר בקול קודר.

רון עבד בתור מדריך לחוגי ספורט בבתי ספר וגני ילדים. ההבטחה הגדולה של מגמת הכדורסל בתיכון הפך להיות מפעיל חוגי תנועה בגן הילדים עפרוני. ואילו אני החנונית של הכיתה מכניסה 30 קיי נקי.

לא היה לי כוח אליו. לא היה לי כוח לנחם אותו. כל מה שרציתי היה לקרוא את המשימה הראשונה שלי ולהתחיל לקודד. אבל הוא עמד בכניסה לבית נזוף ופגוע אז הייתי חייבת לעזוב הכל ולגשת אליו.

חיבקתי אותו. הוא נאחז בי בזרועותיו השריריות. "נצא לסיגריה?" הצעתי.

רון שנא שאני מעשנת, אבל הפעם היתה לי תחושה שזה יתאים לו שנצא לנשום אוויר.

יצאנו למרפסת. לגמתי מספל הקפה הירוק שלי והצתתי סיגריה. הקפה היה פושר, ותחושת העשן הממלא את חלל הריאות פיצתה על כך.

"אהובה אמרה שאין חוגים עד להודעה חדשה. היא אמרה שכדאי לי לטובתי שאחתום אבטלה. היא גם אמרה שלא יודעים כמה זמן זה ייקח אז כדאי שאחשוב טוב טוב איך אני ממשיך להתפרנס." עיניו היו אדומות.

"קצת הגזימה, לא? עוד שבוע וכולם יחזרו לשגרה," צחקתי.

"נראה לך?" רון צחק פתאום מן צחוק משונה שלא אופייני לו. "זה יכול לקחת גם חודשים!"

"אתה סתם מגזים," זרקתי לעברו. פתאום הבנתי שיכול להיות שאני בבעיה רצינית עכשיו. בבת אחת ההחלטה להיפרד ממנו בערה בעצמותי.

"אני מגזים?!?" הוא כמעט צווח. "תפתחי וויינט, תקראי מה הולך בעולם!"

שתקתי. לא עניין אותי מה הולך בעולם.

"את יודעת, יחסית לכמה שאת מרוויחה, את ממש סתומה." ואחר כך סינן בשקט "אני לא מבין איך זה שדווקא תכנות הפך להיות המקצוע הכי רווחי בימינו."

הוא נכנס פנימה ואני מעכתי את הסיגריה במאפרה ונכנסתי אחריו. הוא כבר התיישב על הספה עם שקית במבה כתומה ואכל ממנה מול ערוץ האח הגדול. התיישבתי מול המחשב והתחלתי לעבוד. לא נעלבתי ממה שאמר. זה כבר לא שינה לי מה הוא חושב או אומר עלי.

כשאני מקודדת אני נכנסת למן עולם משלי. אני נשאבת לתוך הפונקציות והאובייקטים, צוללת עמוק אל האקליפס והדטה בייס עוברת בין המסכים השונים כאילו מחוללת מן ריקוד משלי של פרמטרים, טבלאות ומספרים. צ'יקנתי את העדכון האחרון והבטתי בשעון. השעה היתה תשע בערב.

רון ישב על הספה וכרסם מתוך שקית תפוצ'יפס ענקית שבכלל לא ידעתי שיש לנו. פירורים לא מזוהים כיסו את הספה ואת הסווטצ'רט האפור שלבש. התמתחתי בכיסא.

"סיימת?" הרים אלי עיניים מצפות.

"כן, אני גמורה, אני הולכת להתקלח," התרוממתי מהכסא. "אולי תכין לנו ארוחת ערב?"

"אין לי כוח, אולי את?" התחנחן אלי בקולו.

הוא הגעיל אותי. לא עבר יום אחד מאז שהודיעו לו שהוא יוצא לחל"ת וכבר הוא מתנהג כמו מובטל בן 50 שמחפש עבודה שנה. נשמתי עמוק. מחר. מחר את נפרדת ממנו. סופית.

אחרי המקלחת נכנסתי למיטה. לא היה לי תיאבון ולא חשק. רון הגיע אחרי לחדר השינה.

"את לא מכינה לנו ארוחת ערב?" שאל ממשקוף הדלת.

"לא, אני עייפה... עבדתי הרבה היום. אני הולכת לישון."

"טוב," הוא התקרב ונתן לי נשיקה יבשה על השפתיים. "לילה טוב, אני אוהב אותך."

בלילה המחשבות רדפו אותי. כל הלילה חלמתי שאני נפרדת מרון. חלמתי על הניסוח המתאים לעשות זאת. חלמתי על התגובה שלו. חלמתי על מי עוזב את הבית. הזעתי נורא. בחמש בבוקר התייאשתי ונכנסתי להתקלח לשטוף מעלי את הלילה.

מתחת לזרם המים הקרים נזכרתי ביום החתונה שלנו. כמה הייתי מאושרת שהגבר החתיך הזה בחר בי לאישה. היינו אז סטודנטים, הוא למד אז בוינגייט ואני למדתי מדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב. אז עדיין הרגשתי ברת מזל. שאני, הרגילה, הממוצעת נישאת לגבר המצליח הזה שכל עתידו לפניו. כמה מעט מבינים בגיל 23 על החיים, חשבתי.

לגמתי קפה במרפסת בוחנת את ניגון האור על העולם. דו שחור בהתחלה. ואז רה ומי מכניסים מן כחלחלות כהה. פה לאור לפני עלות השמש. סול כשהשמש מבצבצת לה מאחורי הבניינים ולבסוף סי לאור יום מלא. נכנסתי הביתה, שמתי מוזיקה שקטה והתחלתי לעבוד.

רון התעורר בצהריים. הוא נכנס למטבח, פתח את המקרר ולגם מבקבוק המים.

"איכס," אמרתי. "קח כוס. ועוד לפני שצחצחת שיניים??" נגעלתי ממנו.

הוא ניגב את פיו משרוולו. "זה יהיה הבקבוק שלי," אמר. "גם ככה אסור לנו לשתות מפה לפה עכשיו."

"וסקס? מותר לנו?" עצבן אותי שהוא לוקח הכל כל כך ברצינות. את המגיפה הוא לוקח בכזו רצינות אבל את החיים שלו זרק לפח עם החוגים המטופשים שלו.

"למה? את רוצה?" הוא שאל בהתלהבות ושטף ידיים.

לא עניתי.

"אני רוצה לדבר," אמרתי אחרי ששתה קפה ואכל רוגעלך.

"זה לא נשמע טוב," הוא ציין ביבושת.

משכתי בכתפיי. "זה זה מה שזה," אמרתי.

התיישבנו על הספה האפורה.

"אני רוצה להתגרש," אמרתי. אני אוהבת לגשת ישר לעניין בלי לרפד את הפואנטה במילים מיותרות. "אני לא יכולה לחיות ככה יותר."

"איך ככה?" עיניו נפערו לרווחה. "את עובדת עלי, נכון?"

"לא. לא עובדת עליך," אמרתי. לקחתי נשימה עמוקה. "זה באמת. אני כבר כמה זמן מרגישה שזה לא עובד ביננו. אני אוהבת אותך. אבל לא מתוך איזו תשוקה או חשק. כמו איזה חבר טוב שחלקתי איתו כמה שנים מחיי. כמו... כמו... כמו סטס."

"סטס?? מה הוא קשור עכשיו? יש לך משהו איתו? אני מההתחלה לא אהבתי את הקשר שלכם..."

"לא, מה פתאום. התכוונתי שאני אוהבת אותך כמו חבר קרוב. אין לי שומדבר עם סטס. לא הייתי עם אף אחד אחר. אין לך מה לדאוג."

"אין לי מה לדאוג??" הוא גיחך. "אין לי מה לדאוג?? מכל הימים בשנה בחרת דוקא ביום הזה שאמרו שאסור לצאת מהבית כדי להיפרד ממני? את ממש טיפשה, את יודעת? כל כך טיפשה..."

התעלמתי מדבריו האחרונים. "למה הכוונה אסור לצאת?"

"למה הכוונה? בדיוק מה שאמרתי." הוא צחק צחוק רע. "שאת תקועה איתי גם אם את רוצה וגם אם את לא רוצה. בחוץ משתוללת מגיפה וכולם צריכים להישאר בבתים."

"למה מי אמר?" נבהלתי. חשבתי שברגע שאפרד ממנו זה יסתיים. הוא יארוז תיק וייסע מפה, רחוק, לא יודעת לאן. לחבר. או שישכור דירה.

"ראש הממשלה. הוא דיבר אתמול בערב, אחרי שהלכת לישון. אמר שמי שייתפס מחוץ לבית ייכנס למעצר."

"אתה סתם אומר את זה עכשיו כי נפגעת שאני רוצה להיפרד."

"טוב, אז תלכי אם את כזו חכמה, עופי מכאן. עופייייי!!" צרח בפנים אדומות ובידו הצביע על הדלת.

ברחתי לשירותים וננעלתי שם. פתחתי ויינט וקראתי את הכותרת הראשית. 'ראש הממשלה: העוצר ייכנס לתוקפו מעכשיו. מי שייתפס מחוץ לבית ייאסר.'

בחוץ שמעתי את רון מנפץ כלים. "חושבת שהיא יכולה להיפרד ממני! בת זונה! מי את בכלל? יום אחרי שפיטרו אותי את נפרדת ממני?! איזו אישה רעה! רעה!! את רוצה להיפרד? בבקשה!! בואי ניפרד! כלבה!" התיישבתי על מכסה האסלה וכיסיתי את האוזניים. התפרצות הזעם הזו ממש לא אפיינה את רון. חיכיתי עד יעבור זעם.

בינתיים התכתבתי עם סטס על איזה כיף זה לעבוד מהבית בפיג'מה, אבל הקפה בעבודה יותר איכותי. הוא כתב שמיכאל ממש פורח מהבית ומעמיס עליו עוד ועוד משימות, יותר מיום רגיל, בלי שום התחשבות בכך שהוא עם הילדים בבית. וכל הזמן הזה רון קילל את אמא שלי.

משחלפו דקות אחדות ללא צעקות וצלילי חפצים מוטלים על קירות הבית יצאתי בשקט מהשירותים. רון ארז תיק.

"לאן אתה הולך?" שאלתי. "לא אמרת שאסור לצאת מהבית?"

"אסור. אני אצא. אני לא מסוגל להישאר איתך בהסגר באותו הבית. את דוחה אותי. מאז שהתחלת לעבוד בהייטק, את, משהו השתנה בך. את לא אותה קרן שאני מכיר. הפכת להיות חצי רובוט. רובו-קרן," צחק בצחוק מכוער.

יצאתי למרפסת. לא רציתי להיות בבית כשהוא יוצא. הדלקתי סיגריה ונאחזתי בה. חיכיתי כמה דקות וכשחזרתי הוא כבר לא היה. הוקל לי. הוקל לי שהוא הלך. לקחתי דוריטוס ממגירת החטיפים והתיישבתי מול המחשב, להמשיך בעבודה.

אבל שומדבר לא עבד לי. הייתי מנותקת מסביבת העבודה. קפצה לי הודעה על בעיית תקשורת. ניסיתי לכתוב לסטס בסקייפ, אבל גם הסקייפ לא עבד. חיפשתי את הטלפון שלי להתקשר אליו, שיעזור לי, אבל לא מצאתי אותו. ניסיתי להיזכר היכן השארתי אותו בפעם האחרונה. זה היה בשירותים, כשהסתגרתי שם עד חלוף זעמו של רון.

הטלפון לא נמצא בשירותים. הוא לא נמצא בשום מקום בבית. התחלתי להילחץ. יכול להיות שרון לקח לי את הנייד בזמן שהייתי במרפסת? הוא לא יעשה דבר כזה. עכשיו אני חייבת שהמחשב יעבוד לי. נכנסתי לפייסבוק לכתוב הודעה לרון מהמסנג'ר, אבל האתר לא עבד. שום אתר לא עבד. בדקתי את החיבור לוייפי וראיתי שאין חיבור. זו היתה הבעיה.

ניגשתי לנתב. רציתי לאתחל אותו בתקווה שזה יסדר את הבעיה. אך על המדף במקום נתב הונח פתק ממכתביות המומינים היוקרתיות שלי.

'להזכירך הנתב שלי אז לקחתי אותו. וגם את הטלפון שלך. למזכרת. תהני מהבדידות המזהרת. קיבלת מה שרצית. מה שמגיע לך. הסגר נעים, רון.'

---

הסיפור התפרסם לראשונה באסופת הסיפורים "סיפורונה סיפורים מימי הסגר"

---

הסיפור הוא פרי דמיוני, כל קשר בינו ובין המציאות מקרי בהחלט

חזרה לעמוד הסיפורים