חצי שעה לפחות

אופירה נעצרה בכניסה לקאנטרי. היא עמדה להעביר את הצ'יפ שלה בסורק כשהבחינה במרים אורבת לקורבן. מרים היתה צעירה ממנה בעשור וחצי ודאגה לציין זאת בכל הזדמנות במסווה של אכפתיות ודאגה. היא לא זקוקה לרחמים שלה. היא יודעת שהיא זקנה גם בלי שתזכיר לה. חככה בדעת האם להיכנס או להמתין עד שתמצא מישהי אחרת להתעלל בה, אבל מרים כבר הבחינה בה ונופפה לה לשלום בהתלהבות מוגזמת.

"את הולכת לשחות?" שאלה אותה מרים כשהתקרבה אליה בוחנת את לבושה ואומדת את גופה.

"לשחות? איפה, אני הולכת לבריכה. פעם הייתי שוחה. פעם הייתי יותר טובה עכשיו זה כבר סוף הדרך." אופירה נאנחה בכבדות ותוך כדי חשה בדקירה המציקה בצד שמאל בכל פעם שנשפה חזק מדי.

"איזה שטויות את מדברת, הלוואי עלי בגילך" מיהרה מרים לומר כאילו אם תבטל את דבריה תוכל לשנות את המציאות.

"זה לא שטויות," ענתה אופירה בשקט והביטה לבריכה כמנסה לרמוז שזמנה קצר.

מרים שתקה. לרגע לא היה לה מה לומר. גם זה טוב, התעודדה אופירה, תכף השיחה תסתיים והיא תוכל לטבול את גופה במים.

"את שוחה..." אמרה מרים לפתע בניסיון להחיות את השיחה. "חוץ מזה שאת גם נהנית מזה."

"איזה נהנית מזה?! הולכת בכוח..." אופירה נהנתה להתבונן במרים חסרת המילים. אולי בכל זאת יש משהו חיובי במצב הרוח השפוף שלה בתקופה האחרונה, חייכה לעצמה בסיפוק מה.

אחרי שתיקה מביכה מרים סימנה בראשה לכיוון היציאה. אופירה הנהנה כשמרים זרקה לה אחלה יום ודידתה לכיוון היציאה.

אופירה מצאה כיסא כתר פנוי וגררה אותו מול המסלול של השחייה האטית. היא פשטה שמלתה חסרת הצורה ונשארה בבגד ים. היא ידעה כי אין הוא מחמיא לה ומיהרה לרדת בסולם ולהתכסות במים החמימים. ברגע שטבלה את כל גופה במים הוקל לה. המים, בגלים קטנים היו שותפים לנשיאת משקל גופה. הם נשאו אותה מאפשרים לה לדמות עצמה קלילה יותר, בת גילה של מרים לפחות. היא עצמה עיניה ודמיינה עצמה עשור וחצי קודם לכן, עם עור חלק יותר וגוף רזה יותר ותווי פנים במיקומים הגיוניים יותר וצוואר. היא צעדה לאיטה במים מדמיינת עצמה יפה והמים תמכו בה מכל עבר ושטפו הלאה את שנותיה העודפות לחצי שעה לפחות.

---

דיסקליימר

הסיפור הוא פרי דמיוני, כל קשר בינו ובין המציאות מקרי בהחלט

חזרה לעמוד הסיפורים