הבת של המנקה

יצאתי מהמקלחת עטופה במגבת לבנה. לקחתי איתי את סלסילת הסבון-שמפו-מרכך והלכתי לחפש תא הלבשה פנוי. הבת של המנקה עמדה שם והסתכלה עליי. חייכתי אליה נבוכה. למרות שנראתה כבת שש או שבע הרגשתי שעיניה השחורות מבינות, יודעות בדיוק מה אני עושה.

ברור לי שאני לא צריכה להתבייש במה שאני עושה, בכל זאת, עשיתי מנוי לקאנטרי הזה, מנוי לא זול בכלל, ומותר לי לעשות שימוש במקלחות. אז למה הילדה הזאת מביטה בי במבט נוקב כל כך?

מצאתי תא הלבשה פנוי ונכנסתי אליו. נעלתי אחרי את המנגנון העלוב שדומה כי אם מישהי תנסה לפתוח את הדלת בחוזקה הוא יבחר לסיים את תפקידו בעולם ויצנח מטה לריצפה הרטובה תמיד.

כשסיימתי להתלבש היא עדיין עמדה שם, הבת של המנקה. היא הביטה בי באותו מבט שגרם לי אי נעימות. מה, יכול להיות שאסור לעשות מה שאני עושה? אסור לי לבוא להתקלח כל יום ועכשיו עלו עליי? וזה תפקיד המנקה למצוא את כל אותן נשים שאין להן בבית מקלחת פועלת ותקינה להתקלח בה?

כבר שלושה או ארבעה חודשים שבכל ערב אני אורזת את עצמי ואת סלסילת הטיפוח שלי והולכת לקאנטרי להתקלח. מאז שמצאתי נזילה בצינור במקלחת שלי שהשביתה אותה. האינסטלטור שהגיע אמר שצריך לשבור שם את כל הקיר ולהחליף צנרת ואחרי שהסתכל מסביב הציע לשפץ את הכל. חבל, הוא אמר, לתקן רק את החלק הזה כי הפיצוץ פשוט ינדוד מקום. כששאלתי אותו כמה זמן התיקון הזול יחזיק מעמד הוא פשוט התנער מאחריות ואמר שאי אפשר לדעת ועדיף לשבור הכל ולעשות חדש ושהוא לא נותן אחריות על חצי עבודה.

לא רציתי להשקיע חמש עשרה או עשרים אלף שקלים בשיפוץ כל חדר המקלחת, בטח בדירה לא שלי. הבעיה היתה שהדירה היא בבעלות אמא שלי, שבברור לא תשקיע בזה, ואם אפילו אומר לה מילה אחת בנושא היא תזכיר לי שאין לה כסף ושאני צריכה להגיד תודה שהיא נותנת לי לגור בדירה שלה בחינם, במקום לשכן שם דיירים שישלמו לה שכר דירה.

וחוץ מזה, היא בטח תזכיר לי, יום אחד הדירה הזאת תהיה שלי, אז אני יכולה להרשות לעצמי להשקיע בה את הסכומים האלו. בכיף.

בודאי שאני יכולה, חשבתי לעצמי. רק שאין לי. לא כרגע.

הילדה המוזרה המשיכה להביט בי גם כשהסתרקתי וייבשתי את השיער עם הפן מחריש האוזניים שבמלתחות. דווקא כשהעמסתי על כתפיי את התיק היא ניגשה אליי, שותקת והושיטה לי פתק.

הפתק היה כתוב בכתב ילדותי באותיות דפוס. לא הצלחתי להבין מה כתוב בו.

את כתבת את הפתק? שאלתי אותה.

היא הנהנה.

יופי, את כותבת יפה מאוד, עודדתי אותה והושטתי לה חזרה את הפתק. השעה היתה כבר מאוחרת ורציתי להספיק לצפות בלפחות שני פרקים של חברים. זה הדבר היחיד שמעודד אותי בימים אלה.

הילדה סירבה לקחת את הפתק בחזרה.

איפה אמא שלך? שאלתי אותה. הבטתי לכל המעברים. לא היה זכר למנקה. היא תמיד מסתובבת כאן כמו צל עם מגב וסמרטוט גורמת לי להרגיש רע שאני מכתימה את הרצפה עם הכפכפים שלי. המקלחות היו מטונפות מתמיד. כתמים של בוץ על הרצפה, מראה מלוכלכת, בקבוקי שמפו מרוקנים מושלכים בכל פינה. ושערות. בכמויות ובכל מקום.

הפכתי את הפתק בידי. היו שם מספרים בספרות מראה. הפכתי אותו חזרה והתאמצתי לחבר את האותיות למילים ולמשפטים. את המילה אמבולנס הבנתי.

את מבינה עברית?

הילדה הנהנה.

התכופפתי לגובה שלה.

אמא שלך בבית חולים? שאלתי.

הילדה הנהנה. ונשכה את שפתה התחתונה.

את פה לבד? יש מישהו איתך?

הילדה נענעה את ראשה לשלילה.

איפה את גרה? לא היה לי כוח למשחק עשרים שאלות. השעה היתה רבע לעשר בלילה. הייתי צריכה לקום למחרת מוקדם לפתוח את המשרד בשבע וחצי. גם לא נראה לי הגיוני שילדה בגילה תסתובב ערה בלילה. יאללה, נלווה אותה הביתה ונלך לצפות במנת האסקפיזם שלי.

הילדה לא ענתה לשאלה שלי והתחילה ללכת. עקבתי אחריה מבולבלת. לא מבינה איך היא נפלה עליי זאתי. באמת שאין לי כוח או זמן לשטויות של ילדה בכיתה אל"ף. בשנים האחרונות אני מתחילה להבין שזה כנראה לא בשבילי ילדים. זה בסדר לגמרי מבחינתי, פשוט לא נועדתי להיות אמא.

כאילו, אני חושבת שזה תמיד היה לי ברור שמתישהו אפגוש מישהו קצת יותר סבבה מהדושבג הממוצע, שאשכרה ימצא חן בעיני וכל זה, ובטח עם הזמן באופן טבעי זה יקרה גם בלי שנרצה או נתכנן, כמו שקרה לבערך כל החברות שלי. אבל זה לא קרה עד עכשיו, ואולי זה דבר טוב, כי מאיך שזה נראה אצל חברות שלי, זה ממש לא משהו שמתאים לי.

משהו בהן אבד. משהו מרכזי. זה הברק בעיניים. התזזיתיות. החיוניות. הכיפיות. הן ממש לא כיפיות יותר. הן עייפות כל הזמן. אפילו זואי, החברה הכי פרועה שלי, זאת שתמיד השתכרה במסיבות ואף פעם לא ידעתי איפה אני אמצא אותה בסוף הערב – פעם היא עלתה על מטוס לפריז בחמש בבוקר כשרק שמלה שחורה לגופה ונעלי עקב לא נוחות לרגליה – אפילו היא כבר לא. הן איבדו את שמחת החיים שלהן. זה לא משהו שאני מתכננת לעצמי. לא.

אבל מצד שני אני לא בטוחה לגמרי איפה שמחת החיים שלי.

אני חושבת שברגע שאחליף עבודה היא תחזור אליי. זה נורא שוחק לקום כל בוקר בשש בבוקר, להתארגן, ליסוע לעבודה לעבוד וכל היום לענות על שאלות מפגרות של אנשים אחרים – איפה המדפסת? למה שוב פעם אין את היוגורט שאני אוהב? מה הבעיה לקנות יותר? למה המחסום של החניה לא נפתח לי? את יכולה לשלוח פקס? אלוהים אני בכלל לא מבינה איך הגעתי לעבודה הזאת בכלל.

אני מרגישה שנועדתי לחיים אחרים לגמרי. חיים גדולים יותר, אם אפשר לקרוא לזה ככה. אבל אין לי כבר כוח לנסות להשיג אותם, אני עייפה מדי אחרי שנים של תואר שוחק בפסיכולוגיה, ואחר כך עבודה יום יומית ומשעממת במשרד. לא הבנתי מתי בחיים האלה אני אמורה לנוח ולצבור כוחות לשלב הבא, לשלב שבו אני כובשת את העולם ומצליחה במה שלא יהיה שאני אמורה להצליח בו.

הלכתי אחרי הילדה המוזרה שהצלחתי להבין ששמה ג'וזלין. היא ירדה במדרגות למסדרון החוגים ואני אחריה. המסדרון היה חשוך, כיאה לחמש דקות לפני סגירת הקאנטרי. היא לפתע נעלמה לי מאחורי דלת צרה שבחיים לפני כן לא הבחנתי בקיומה. נכנסתי אחריה. על הרצפה היו מונחים שני מזרונים ועליהם סדינים מקומטים. ליד הסדינים היו כמה שקיות של רשתות אופנה זולות ולידן זרוקים בגדים ישנים בערבוביה. בצד הבחנתי בילקוט ורוד. הילדה הסתובבה אליי.

כאן את ישנה??

הילדה הנהנה.

ואמא שלך בבית חולים? חיברתי פתאום כמה מילים שהופיעו בפתק.

הילדה המשיכה להנהן.

מתי היא נסעה?

הילדה משכה בכתפיה.

היום?

שוב נענוע ראש.

אתמול?

נענוע ראש.

אוקי, המוח שלי פעל בקדחתנות. מה אני עושה איתה עכשיו. אני לא יכולה להשאיר אותה כאן לבדה. המשרד נסגר בשמונה. השומר כבר הלך והשאיר רק את הקרוסלה החוצה פתוחה.

אכלת משהו היום?

עוד נענוע ראש.

מה לעשות? עם מי לדבר? היא קטנה מדי בשביל להישאר כאן לבדה. היא חייבת לאכול משהו. כל כך אין לי כוח להרפתקה הלילית הזאת. חשבתי להתקשר למוקד העירוני או למשטרה, אבל לא הייתי בטוחה מה הם יעשו איתה. אני לא בנויה לקחת החלטות כאלה, אלוהים. אפילו במקלחת שלי לא הצלחתי לטפל, אז בילדה קטנה?!?

רציתי להתקשר לאמא שלי, אבל היתה לי תחושה שהיא לא תעזור לי כאן. היא בטח תשאל אותי מה אני מצפה ממנה שתעשה ושאני כבר גדולה ושאני צריכה ללמוד להסתדר לבד. כל הזמן שבו ניתחתי את המצב ג'וזלין הביטה בי בעיניים גדולות ועצובות.

טוב, בואי איתי.

לקחתי את הילקוט שלה ועוד כמה סמרטוטים שנראו לי מתאימים לגודל שלה.

בואי.

החלטתי שזאת שעה מאוחרת מדי לקחת החלטות גדולות. היא תישן אצלי ומחר בבוקר אחליט מה לעשות.

מה את אוהבת לאכול? שאלתי אותה כשנכנסנו הביתה ואני הנחתי את כל הרכוש של ג'וזלין על הרצפה בפינת הסלון.

ג'וזלין לא ענתה.

ביצה? לחם? סלט? טוסט? טוסט?

ג'וזלין הנהנה ואני הכנתי שני טוסטים מגבינה צהובה שקניתי ברגעי חולשה ועכשיו עמדה לפוג תוקף.

היא אכלה את הטוסטים ברעבתנות ואני הצעתי לה את הספה.

לפי חולצות בית הספר שלה הבנתי שהיא לומדת בבית הספר שליד הקאנטרי.

תלכי לישון עכשיו ומחר אקח אותך לבית הספר, בסדר?

ג'וזלין הביטה בי והנהנה.

הלכתי לחדר שלי ונעלתי אחריי את הדלת, מקווה שלא עשיתי טעות ואגלה מחר בבוקר שהילדה קילפה את הטלוויזיה מהקיר וגנבה לי את המחשב.

שנתי היתה טרופה. התעוררתי כל שעה ועשיתי סיבוב בסלון לוודא שג'וזלין נושמת. זה היה מאוד מבהיל לדאוג פתאום לעוד יצור חי. מה פתאום לקחתי אותה הביתה? התחרטתי על ההחלטה הנמהרת שלי ברגעי החולשה בליל אמש. הייתי צריכה להשאיר אותה שם ושתסתדר. עוד יכולים להאשים אותי שחטפתי אותה. אולי זה הכל קנוניה כדי שהיא תגנוב ממני או שיאשימו אותי בחטיפה ויציעו לי לסגור הסדר טיעון. איזו סתומה, כאילו היו חסרות לי צרות לקחתי גם אותה תחת חסותי. ואפילו לא צפיתי בחברים אתמול. שכחתי מזה לגמרי.

הבוקר למחרת היה קטסטרופה. בגלל שלא עצמתי עין כל הלילה היה לי קשה להתעורר בבוקר. אני אוהבת את השקט שלי בבוקר ופתאום ג'וזלין התגברה על הבישנות שלה והתחילה לפטפט בלי סוף. זאת היתה הזדמנות נהדרת לדובב אותה ולהבין מה קרה ואיפה אמא שלי ומתי היא אמורה לחזור, אבל הייתי זקוקה נואשות לשקט שלי שלא הייתי מסוגלת להתרכז בבליל המילים האינסופי שהיא ירתה.

באיזשהו שלב צעקתי שתשתוק רגע כי אני ממש חייבת להתרכז. היא נבהלה ממני, ראיתי את זה במבט שלה. אבל לא יכולתי להתייחס לזה, מה, היא לא מסוגלת להבין שאנשים צריכים להתחיל את היום ברגוע??

אחרי ששתיתי קפה ונרגעתי קצת קראתי לה. היא ישבה מכווצת בפינת הספה. ניסיתי להתאמץ כדי להעלות חיוך על פניי וזה הצריך ממני את כל האנרגיה שלי. אוקי, את צריכה להגיע לבית הספר, נכון?

היא הנהנה מתאמצת לא לבכות.

ואחר כך תחזרי לקאנטרי? אמא שלך אמורה לחזור?

היא הנהנה בהיסוס. מספיק טוב בשבילי.

אוקי, באיזו שעה מתחיל השיעור הראשון? הבטתי בשעון. השעה היתה עשרה לשבע. ועוד לא התאפרתי וסידרתי את השיער.

איחרתי לעבודה. כעסו עליי מאוד. כל היום הלך.

היא לא רצתה ללבוש את הבגדים שדגתי לה מערימת הבגדים. לקח לה נצח לנעול נעליים. כשהיינו בדלת היא נזכרה פתאום שהיא צריכה קקי. ואז בפעם השניה שהיינו בדלת היא אמרה שהיא צריכה קופסת אוכל.

שכחתי לשים בושם. לא הספקתי להחליק את השיער והוא היה מבולגן. ממש לא כמו שאני רגילה להגיע לעבודה. התנחמתי בזה שלפחות עשיתי מעשה טוב. חייכתי לעצמי ליד עמדת הקפה כשחיכיתי שהמכונה תסיים להכין לי את הלאטה המחוזק.

היה לילה מוצלח? שאל אותי עמוס שהרגע נכנס בדלת.

בדרך כלל אני שונאת ששואלים אותי שאלות אישיות בעבודה, בטח כאלה שיש להם קונוטציה מינית. אבל עם עמוס זה אחרת. הוא בערך הבחור הכי חתיך בעבודה והייתי ממש רוצה שהוא יציע לי לצאת איתו. לצערי קצת אחרי שהוא התחיל לעבוד אצלנו הוא גם התחיל לצאת עם מישהי. קיוויתי שזה יהיה משהו קצר, כמו שקרה אצלי הרבה פעמים, וניסיתי להתיידד איתו, להכין את הקרקע בינתיים. אבל אז באחד הבקרים הוא סיפר לי שהוא התארס. חייכתי חיוך גדול במיוחד ואיחלתי לו מזל טוב ואיזה יופי ומתי החתונה וברור שאבוא לחתונה.

ממש לא התכוונתי ללכת לחתונה של מישהו שהקרבה היחידה שלי אליו זה שרציתי לצאת איתו וזה לא קרה. אבל גם היה לי ברור שבסוף אני אלך. לא יהיה לי נעים לא ללכת.

אז אולי בגלל זה סיפרתי לעמוס שאני מחייכת כי עשיתי מעשה טוב, וכשהוא התעניין יותר סיפרתי לו על ג'וזלין.

הכנסת אותה אלייך הביתה?? ואוו, שחף בחיים לא היתה מסכימה לזה.

באמת? התפלאתי. הייתי בטוחה ששחף ארוסתו היא כליל השלמות. הוא סיפר לי שהיא מתנדבת באיזה משהו של בעלי חיים ושהיא טבעונית. והיא היתה גם רזה ממש, אבל את זה הוא לא סיפר, ראיתי בעצמי בשומר מסך של הנייד שלו. וגם יפה ממש עם שיער מושלם.

לא אמרתי לו את כל זה והוא רק אמר לי כל הכבוד ושהוא חייב להתחיל לעבוד.

הנהנתי וניגשתי עם הקפה שלי לטלפון שלא הפסיק לצלצל מהרגע שקמתי למטבח.

בערב כשנכנסתי למלתחות בקאנטרי הבחנתי שהמקום נוקה. יופי, שמחתי. זה אומר שאמא של ג'וזלין חזרה מאיפה שהיא לא היתה. נכנסתי להתקלח וכשיצאתי הבחנתי במנקה. אישה אתיופית צעירה עם סרט כרוך סביב התלתלים המקורזלים שלה. זו לא היתה אמא של ג'וזלין.

נבהלתי. איפה ג'וזלין??

התלבשתי בחיפזון וויתרתי על ייבוש השיער שלי. לקחתי את כל החפצים שלי וירדתי במהירות למטה מקללת את עצמי על חוסר האחריות שלי להשאיר ילדה קטנה לבד.

החדר היה חשוך. החפצים של ג'וזלין ואמא שלה היו מפוזרים. איזו מטומטת אני. מה חשבתי שיקרה? כל כך שמחתי שאני נפטרת ממנה ומבליל השאלות האינסופי שלה שלא חשבתי מה יקרה אם אמא שלה עדיין לא חזרה.

הרגשתי את הדם שלי פועם ברקות כשהבחנתי בדמות כהה על המזרון. ג'וזלין שכבה שם והביטה בי.

ג'וזלין, דאגתי לך, פלטתי.

היא התיישבה על המזרון והבחנתי בניצוץ עיניה בחדר החשוך.

חשבתי שאמא שלך חוזרת היום, אבל ראיתי שהביאו מנקה אחרת.

הצללית הנהנה בחושך.

אמא שלך לא חזרה מבית החולים?

ג'וזלין נענעה בראשה..

את יודעת מה יש לה? היא חולה?

קולה של ג'וזלין היה חרישי ובקושי נשמע. תינוק, היא אמרה.

אמא שלך ילדה?? היא היתה בהריון?? לא הייתי בטוחה ששמעתי נכון.

היא הנהנה, נולד לי אח קטן, היא לחשה.

ואוו, איזה יופי, חייכתי אליה בקושי. אז... אז בגלל זה היא לא פה?

ג'וזלין הנהנה.

ניסיתי להרוויח זמן ולהבין את הסיטואציה. כשנשים יולדות זה לא אמור להיות יומיים-שלושה גג? המנקה נעדרת משהו כמו חמישה ימים לפחות לפי החישוב שלי. וגם מה היא חשבה לעצמה? איך היא השאירה ילדה קטנה לבדה?

אוקי, בואי, תשני אצלי עד שהיא תחזור, בסדר?

התחלתי לאסוף את החפצים שלה. ג'וזלין ראתה אותי ועשתה כמוני.

אני לא רוצה שתשני כאן לבד, טוב?

ג'וזלין לא ענתה אבל היא אספה את כל הבובות שלה שהקיפו את המזרן ודחסה אותן לתוך שקית רמי לוי ורודה.

כשהגענו לבית שלי דפקתי על הדלת של פנינה השכנה. היא פתחה כדי חריץ אחרי שצעקתי שלוש פעמים שזאת אני, השכנה ממול.

פנינה, יש לך אולי גבינה צהובה ופיתה אחת או שתיים? נתקעתי בלי. אני אחזיר לך מחר כמובן חבילת פיתות וגבינה צהובה חדשה.

פנינה הביטה בי בחשדנות. אני חושבת שהיא קצת מאבדת את זה לאחרונה. גם העמידה שלה נהיתה כפופה, והרעד שלה נהיה קבוע ובולט יותר.

זאת הבת שלך? היא בחנה את ג'וזלין שהסתתרה מאחורי.

לא, פנינה, איזה הבת שלי, את לא מזהה אותי? מאיפה יש לי בת כל כך גדולה? ראית אותי פעם בהריון? אני גרה כאן כבר חמש שנים עוד מעט...

פנינה בחנה אותה ואז אותי. היא בת יותר מחמש, פלטה לבסוף.

כן, היא בת שש. אבל היא לא שלי. אז יש לך גבינה צהובה? אני רוצה להכין לה משהו לאכול ואין לי כלום בבית.

אז מי היא?

כמעט אמרתי לה שהיא אחיינית שלי, אבל אז נזכרתי שהיא בעצם גרה מול אמא שלי כל החיים כמעט ואולי היא זוכרת שאין לה עוד ילדים חוץ ממני. בת של חברה, פלטתי לבסוף. החברה צריכה ללדת וביקשה ממני טובה שאני אשמור עליה עד שתצא מבית החולים. היא... גרושה. מיהרתי להוסיף כי ראיתי את המבט מלא הספקות שלה. התגרשו לפני שידעו שהיא בהריון, המצאתי. אולי גם הסיפור נכון, מה אני יודעת.

ג'וזלין לא תיקנה אותי כמובן.

נראה היה שההסבר שלי הניח את דעתה וחטטנותה של פנינה והיא הפנתה אליי את גבה ודידתה למטבה להביא לי את מבוקשי.

אחרי שג'וזלין אכלה לשובע התיישבנו שתינו בסלון. דיברת עם אמא שלך אחרי שהלכה?

היא נענעה בראשה לשלילה.

יש לך את הטלפון שלה? את יכולה להתקשר אליה?

עוד נענוע ראש.

זעמתי. זה ממש חוסר אחריות מוחלט. איך היא יכלה להשאיר אותה ככה בלי שתוכל ליצור איתה קשר?

יש לך את מספר הטלפון שלה? קיוויתי שלפחות זה יהיה לה.

בפתק, היא לחשה.

מה?

בפתק.

איזה פתק? על מה היא מדברת? היא מתכוונת לפתק המקושקש שהיא נתנה לי שלשום?? שכתוב שם משהו על אמבולנס ובית חולים? הפתק הזה??

נתתי לך, היא אמרה בעיניים שחורות גדולות.

אלוהים. איפה הפתק שהיא נתנה לי אתמול? מי שומר פתקים בכלל??

קמתי ממקומי והתחלתי לחפש את הפתק. הסתובבתי בכל הבית. מה עשיתי איתו? למרות שהיה לי ברור שזרקתי אותו המשכתי לחפש אותו ללא הועיל. הוא כבר מזמן בפח.ס

למחרת הודעתי בעבודה שיש לי בדיקה רפואית דחופה ושאגיע מאוחר. מלמלתי על כאבים בשיניים, בתקווה שזה ישמע אמין. אחרי שלקחתי את ג'וזלין לבית הספר נסעתי לבית החולים. הייתי חייבת למצוא את אמא של ג'וזלין. רק בדרך הבנתי שאני בכלל לא יודעת איך קוראים לה.

הגעתי לבית החולים וניווטתי את דרכי למחלקת היולדות. בשבילים של בית החולים הרגשתי שהמוטיבציה שהיתה לי החלה לאבד מכוחה. מה אני עושה? ואם אמצא אותה מה אגיד לה? שהבת שלה אצלי בינתיים, שתיקח את הזמן? שהכל בסדר ואני מטפלת בעניינים? שג'וזלין זקוקה לה? שהיא חסרת אחריות שהשאירה אותה לבד?

הגעתי למחלקת יולדות וניסיתי לפתוח את הדלת. היא היתה נעולה. בצד היתה עמדה של שומר ששאל למי באתי ואם יש לי מדבקה של מלווה. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. הוא התעקש על המדבקה הטפשית הזאת בזמן שאני ניסיתי להסביר לו שאני לא מלווה ולא הגעתי כאן לביקור רגיל, אבל זה לא עניין אותו. זה הנהלים, הוא אמר.

לא הבנתי, אני הולכת להיתקע עם ג'וזלין הזאת עד שהאמא שלה תואיל בטובה לצאת מבית החולים ולצוץ? אני אמורה עכשיו לדאוג לילדה קטנה שהיא לא שלי? לקנות לה לאכול ולתת לה לישון אצלי? הרגשתי את הדם גועש לי ברקות והנשימות שלי נהיו קצרות ומהירות.

הרמתי את הקול, אני חייבת להיכנס, אתה לא מבין, זה דחוף מאוד, זה עניין של חיים ומוות, אי אפשר, אי אפשר לא לתת לי להיכנס, אתה לא מבין, תן לי להיכנס, תן לי להיכנס...

גברת, השומר אמר בתקיפות סובייטית. אני אצטרך לבקש שיפנו אותך מפה.

לא עצרתי. המשכתי בשלי. לא יכולתי לעצור גם לא רציתי. התחלתי ללכת במעגלים מחוץ לדלת ולצעוק שאני חייבת להיכנס עד שהגיעו שני מאבטחים וליוו אותי החוצה.

מחוץ לבית החולים הצלחתי סוף סוף לנשום נשימה עמוקה. ואז עוד אחת. ועוד. חזרתי לאותה נקודה. מה אני אמורה לעשות עם ילדה בת שש וחצי?

התישבתי בסניף ארומה שנמצא מחוץ לבית החולים. הזמנתי קפה וכריך סלט ביצים. וגבינית. בכל זאת, אני ביום חופש, ניסיתי לעודד את עצמי. לא משנה כמה התאמצתי לא הצלחתי להבין איך אני יוצאת מהסיטואציה ההזויה הזאת שנקלעתי אליה. מה אני אעשה איתה?

הבטתי בשעון. השעה היתה כבר אחת עשרה בבוקר. עוד פחות משעתיים ג'וזלין מסיימת את יום הלימודים ולפי איך שזה נראה כרגע אני זאת שאצטרך לאסוף אותה.

זקנה נעצרה מולי באמצע הביס.

מה שלומך? היא שאלה אותי וראשה רטט בקצב מטוטלת.

אה, פנינה, בסדר, הופתעתי שהיא מזהה אותי בכלל. בפעם הקודמת שנפגשנו היא לא היתה מי יודע מה חדה.

מה שלום הבת שלך? היא שאלה ואני כבר לא טרחתי לתקן.

בסדר, נאנחתי. היא בבית הספר,

מה? פנינה הרימה את קולה.

הרמתי גם אני את קולי, כדי שתשמע אותי טוב יותר וחזרתי על מה שאמרתי לה.

תביאי אותה אליי, היא אמרה לי בקול רם. הנכדים שלי באים אליי היום. אני מבשלת להם ארוחת צהריים והם משחקים. תביאי אותה, יהיה לה כיף אצלי, הכריזה.

לא יאומן. היקום שלח לי פיתרון לילדה. לא פתרון מושלם, אמנם, אבל גם לאחר הצהריים זה משהו. וככה אני אוכל לחפש פתרון קבוע. או שאפילו תבוא אליה כל יום אחר הצהריים, תאכל ותשחק ורק אצלי נגיד היא תבוא לישון. עד שאמא שלה תחזור. כן, זאת תוכנית חלופית טובה למקרה שלא אמצא שום אלטרנטיבה אחרת.

באחת ורבע כבר דפקנו על הדלת של פנינה. אף אחד לא ענה, אבל מבעד לדלת שמעתי שאון ילדים. דפקתי שוב ושוב ואחרי כמה צלצולים נוספים פתחתי לבד את הדלת.

שני בנים בני שש או שבע ניגלו אלי הולכים מכות על השטיח בסלון. ילדה נוספת היתה שרועה לידם בוכה ומלאה בנזלת. ילדה רביעית אכלה משהו שנראה מאוד שוקולדי. כולה היתה מרוחה בזה בזמן שצפתה בטלויזיה שפעלה בקולי קולות. פנינה בישלה משהו על הכיריים. סגרתי מהר את הדלת לפני שמישהו יבחין בנו והסתובבתי חזרה אל ג'וזלין.

אוקי, לא יסתדר היום, אמרתי לה. סרקתי את מוחי מה לעשות איתה. בואי... בואי נצא החוצה, נעשה טיול בחוץ, הצעתי.

אני רעבה, היא אמרה. ויש לי שיעורי בית.

רוצה כריך סלט ביצים? נזכרתי לפתע בחצי כריך מארומה שלא אכלתי ושמרתי במקרר.

ג'וזלין הנהנה.

חזרנו הביתה. אחרי שג'וזלין סיימה לאכול ולעשות שיעורים ראינו קצת טלוויזיה.

יאללה, בואי נלך להתקלח. אמרתי לה והעמסתי תיק למקלחות בקאנטרי. ג'וזלין הלכה אחריי בשתיקה. בדרך נתתי לה יד וככה הלכנו, יד ביד בשביל החשוך.

כשהגענו למלתחות ישר הבחנתי שמשהו השתנה. הריח הטוב חזר אליהן.

מאמא! קראה רוזלין ורצה לעבר דמות גבוהה עם מגב. המנקה הסתובבה אליה וחיבקה אותה חיבוק שלא נגמר. המנקה הראתה לג'וזלין את התינוק שבמנשא ואני נכנסתי בשקט לתוך אחד מתאי המקלחת. אני חושבת שהגיע הזמן שאתקן את המקלחת שלי. מקסימום אקח הלוואה או משהו.

---

דיסקליימר

הסיפור הוא פרי דמיוני, כל קשר בינו ובין המציאות מקרי בהחלט

חזרה לעמוד הסיפורים