"חמש דרכים לרדת במשקל"

כתבתי כותרת לפוסט שיעלה בעמוד הרשמי של מאסימו ובקבוצת הפייסבוק הסודית 'עם מאסימו הקסם קורה'. זה בטח יביא הרבה טראפיק, חשבתי מרוצה והוספתי את המילה "מהירות" לכותרת. דביר יאהב את זה.

"5 דרכים מהירות לרדת במשקל"

"וקלות"

"5 דרכים מהירות וקלות לרדת במשקל"

זה טוב.

אנשים לא אוהבים תהליכים בכל הנוגע לירידה במשקל. אני יודעת כי הייתי שם. רוב האנשים מתפלאים כשאני מספרת להם את זה. שקלתי המון. ממש המון. אני לא אוהבת לומר כמה, רק שזה היה מספר תלת ספרתי ושהמשקל שהורדתי שווה למשקלו של אדם בוגר ממוצע. ולכן אני רואה ממש שליחות בעבודה הזו. זה מה שאמרתי בראיון עבודה במאסימו. אני רוצה לעזור לאנשים שנמצאים במצב שאני הייתי בו פעם להגיע לאיך שאני היום.

דביר המראיין התרשם מאוד מהמשפט האחרון שאמרתי. הנחתי שהוא התחבר לזה ממקום אישי. הוא בעצמו נראה כמו מישהו שירד המון. נשארו לו גינונים של איש שמן כמו להרחיק את החולצה מהבטן כל כמה דקות. זה היה חמוד בעיניי אז חייכתי בדיוק כשהוא אמר לי שהוא מעביר אותי ושיצרו איתי קשר. רציתי בכל מאודי לעזוב את העבודה הקודמת, עם כל הזכרונות הקשים והחוויות הרעות ולהתחיל דף חדש במקום שאני אדל, סתם עוד מפתחת. רזה.

1. תתעלמו ממה שאנשים אומרים. משום מה אנשים מגיבים לירידה במשקל של אחרים באופן רגשי. יש כאלו שמעליבים. אחרים יתנו עצות. וכמובן יש את אלו שישרפו מקנאה.

גיליתי שכולם במאסימו היו רזים מאוד. גם הגברים וגם הנשים לבשו בגדים צמודים להדגיש את רזונם. בזמנו אהבתי את זה. סוף סוף הרגשתי בנוח בתוך העור שלי.

בעבודתי הקודמת, בה עבדתי שבע שנים, ואז גם ירדתי דרסטית במשקל לא קיבלו את הצורה החדשה שלי בעין יפה. בהתחלה בכלל לא שמו לב. הייתי אוכלת שני גזרים לארוחת בוקר והיו מתלוצצים שכנראה אני חולה ושאולי אלך הביתה. קורע מצחוק. אחר כך כשכבר שמו לב קיבלתי הרבה פידבקים חיוביים. "כל הכבוד, סופסוף רואים את הפנים שלך!", אמרה לי קולגה בעבודה. פקידת הקבלה זרקה לעברי פעם גם "הו, עכשיו את נראית כמו בנאדם!", "קודם היית ממש שמנה," הרבה עודדו אותי להמשיך. לא הייתי זקוקה אז לעידוד הזה כי הייתי במילא בדיכאון שאחרי לידה שקטה, אבל זה לא הפריע להם להמשיך ו"לחזק" אותי.

ככל שירדתי במשקל ככה הלהבו ממני יותר. "מי היה מאמין שמסתתר בתוכך ברבור כזה!" ואני שלחתי חיוך דהוי והלכתי לשירותים, לבדוק אם קיבלתי כבר מחזור. זה לא קרה. אחר כך רפי ואני התגרשנו, אז זה לא כל כך שינה אם קיבלתי או לא, ילד נראה רחוק מתמיד.

2. תפסיקו לאכול בחוץ. כל מה שמגיע מבחוץ. גם טייק אווי זה לאכול בחוץ. וגם פיצה שמגיעה עם שליח עד הבית. תתחילו להכין את מה שאתם מכניסים לפה. כי אם מישהו אחר מכין לכם, אתם לא יודעים מה יש שם ואם אתם לא יודעים מה יש בזה תהיו בטוחים שזה משמין. מאוד.

אחרי שרפי עזב הפסקתי לצאת מהבית, למעט לעבודה. הייתי קמה בבוקר, זורקת על עצמי את הבגד העליון על המדף בארון (תודה לאמא שהיתה באה לעשות אצלי כביסות וקיפולים, אחרת גם זה לא היה לי), שותה תה דלוח שאיכשהו הצלחתי להכניס לגופי ונוסעת לעבודה. אפשר להגיד שהעבודה הצילה אותי מלהגיע לתחתית, למרות שגם היא היתה תחתית בפני עצמה.

באיזשהו שלב המנהל שלי בעבודה ההיא שם לב שיש לי הספק מרשים. ברור שהיה לי. נעדרתי מהפסקות קפה במטבח בקשקושים חסרי משמעות, ויתרתי על ארוחות צהריים משמימות ומשמינות עם אנשים שפעם חישבתי לחברים אבל מאז האירוע לא נותר לנו דבר במשותף. הייתי עובדת שעות ארוכות על מנת לא לשוב לבית ריק. המנהל העביר עוד ועוד משימות לתחום האחריות שלי, ועם הזמן משימות שהיו שייכות לאחרים איכשהו הסתפחו אלי. שמתי לב שבכל פעם שהרמתי את עיני אל האופן ספייס, כל השולחנות הסמוכים שהיו שייכים לקולגות שלי היו ריקים. הם הפכו את יום העבודה שלהם להפסקה אינסופית ושרצו רוב הזמן בממ"ד בטורניר פינג פונג מטופש או בפינת העישון.

3. אל תשתפו אחרים בתהליך ירידה במשקל שלכם. הם תמיד יעבירו ביקורת לא משנה מהן הבחירות התזונתיות שלכם.

"אולי ננסה לחזור?" חיכה לי רפי באחד הלילות מחוץ לבית. החלפתי מנעול, אז הוא לא יכול היה להיכנס. חבל שלא ירד גשם. באותו היום. זה לא באמת היה משנה, כי אנחנו גרים בבניין דירות והוא חיכה לי בלובי, אבל התחשק לי לראות אותו רטוב כמו חתול רחוב מוזנח. הוא דווקא לא היה מוזנח בכלל ונראה היה שהתלהב מהמראה החדש שלי.

"את נראית טוב, מה את עושה?" הוא התיישב על הספה לידי, קרוב מדי לטעמי. לא עניתי.

"אל תגלי לי. את עושה את דיאטת הלחם? מכון יצחקזון? שלי בללי? הורמון הריון?" לאחר שלא עניתי הוא אמר "טוב, לא משנה עכשיו, מה שמשנה זה שחשבתי על הכל ואני רוצה שנחזור,"

הוא שלח ידיים למותניי וניסה לחבק אותי ורק אז שם לב שאני בוכה.

"די, דלי, מה שהיה היה, אנחנו נתגבר על זה, אנחנו חזקים יחד,"

משכתי באפי בחוזקה.

"אדל, תסתכלי עלי, אנחנו יכולים לעבור את זה. אנחנו יכולים לעשות עוד ילדים. אנחנו לא הזוג הראשון שזה קרה לו."

הנהנתי וקינחתי את האף ברעש גדול.

הוא פשט את החולצה שלי ושמח למצוא תחתיה את גופי הכחוש.

בבוקר התארגנתי מהר ויצאתי. השארתי לו פתק שיטרוק את הדלת כשיוצא.

4. פעילות ספורטיבית. נכון, למי יש כוח וכולנו שונאים להזיע או לזוז או לעשות כל פעולה שלא כוללת תזוזה של לסתות. אבל אין ברירה. ספורט מחטב ומעצב את הגוף. וגם שולח אנדורפינים למוח שגורמים להרגשה טובה. ממש כמו שוקולד. אז לא תיקחו?

רפי לא ניסה ליצור איתי קשר אחרי אותו זיון מיותר. לא ציפיתי ממנו למשהו אחר. הוא לא היה יכול להתמודד עם העצב שלי. אני מבינה. אין בי כעסים כלפיו. אם לא היינו מאבדים את ההריון ההוא, יכול מאוד להיות שהיינו נשארים יחד לנצח ולעולם לא היינו מגלים שתהומות היגון שלי אינסופיים ושהוא, למרות רשיון הצלילה כוכב אחד שעשה באילת לפני חמש שנים, אין לו אוויר לצלול כל כך עמוק. יכול להיות שכל הזוגות כאלה. הם פשוט לא יודעים את זה. חוץ אולי מאלה שעברו את זה ונשארו יחד.

פיתחתי לי הרגל חדש. הליכות. טוב, לא ממש הליכות. יותר שוטטות חסרת תכלית. הייתי מגיעה הביתה ויורדת מנעלי העקב קטן המעוצבות שלי ומחליפה לנעלי ההתעמלות הבלויות שלי, שנשארו מהתקופה שעשיתי מנוי לחדר כושר והלכתי פעמיים בשנה. בהתחלה הסתובבתי בשכונה. מעניין לבחון את השכונה שלי בלילה. לרוב רואים בעיקר בעלי כלבים מסתובבים להם, פניהם מוארים באור הניידים. לפעמים ניתן להבחין בבני נוער בחבורות או בזוגות וקינאתי בהם על זכּוּתם למרות החספוס למראית עין שהם משתדלים לאמץ.

לאט לאט הרחבתי את מעגלי השוטטות שלי. נהניתי לחקור ולגלות עוד רחובות בעיר שמעולם לא הכרתי. המסלולים התארכו ולקחו יותר ויותר זמן. הייתי חוזרת הביתה בשעות הקטנות של הלילה.

לאחר שעברתי לעבוד במאסימו שמחתי לגלות שלאף אחד לא הפריעו העיגולים השחורים שיש לי מסביב לעיניים. נראה כי העיניים של כולם נעוצות תמיד במימדי הגוף של האחרים. משווים ומחשבים. קילוגרמים, סנטימטרים, מידות בגדים.

"איזו מידה את לובשת בג'ינס?" שאלה אותי עם בר ממשאבי אנוש. בקפיטריה מעל קערית יוגורט ואפרסמון. ראיתי שהיא מתלבטת אם להוסיף גרנולה ללא סוכר, אבל בסוף ויתרה.

משכתי בכתפיי.

"אני חושבת שאת 34, נכון? את ממש רזה," היא הדגישה את הממש כאילו זה איזה הישג שזכיתי בו אחרי שנים של התכוננות.

"אני חושבת שעליתי במשקל," היא אמרה בעצב לתוך קערת היוגורט אפס אחוז שלה. "הג'ינס הרגילים שלי לא עולים עלי. והם מידה 38," הוסיפה בלחש.

"אז אולי תשמשי באפליקציה שלנו," הצעתי להפתעתי. "היא ממש סבבה."

"כן? היא טובה? השתמשתי בה פעם, אבל רק לרישום אוכל."

"כן, היא ממש טובה," אמרתי. "יש עכשיו פיצ'ר חדש שעבדתי עליו בגרסה החדשה, שאת יכולה להזין בדיוק מה אכלת והאפליקציה יודעת לחשב לך, לפי איזו שיטה שאת אוכלת כמה נקודות או קלוריות נשארו לך, או בכלל להגיד לך אם מה שאת רוצה לאכול נמצא בכלל בתזונה שלך."

5. תתקינו את מאסימו-אפ, האפליקציה לתזונה היחידה שעובדת איתך לפי התזונה שלך. בוחרים את התזונה שלכם (יש גם כללי, אל דאגה), והאפליקציה מתאימה את עצמה אליכם – היא סופרת נקודות, קלוריות, מעודכנת לפי מזונות בכל השיטות כולל קטוגנית, פליאו, צמחונית, פרותנית, טבעונית ועוד. תומכת גם בצומות וניקויי רעלים של כל הגורואים. רק ב2.90 שקלים לחודש ויש לכם עוזר תזונה אישי, קסם!

"הנה, תמלאי כאן פרטים אישיים," אני מראה לבר את עמוד הכניסה של האפליקציה. בר ממלאה פרטים ומושיטה לי.

"רגע, סימנת כאן שאת בהריון," אמרתי לה.

היא מהנהנת. זה עדיין מוקדם. חודש רביעי, היא אומרת בשקט מבטה מטייל אל הכניסה לקפיטריה לוודא שאין לסודה אוזניים נוספות.

"נו, אז מה את רוצה? לרדת במשקל??" שאלתי אותה בכעס שקפץ עלי במפתיע.

"אני לא רוצה להיות מאלו שעולות עשרים ושלושים קילו בהריון. אני רוצה להישאר רזה,"

הבטתי בה בהבעה ריקה.

"יש נשים שההריון זה רק תירוץ עבורן בשביל לאכול בלי גבולות. אני לא אהיה כזאת." היא אמרה בפסקנות.

התחשק לי להעיף לה סטירה אבל במקום זה אני נשמתי עמוק. ושתקתי.

"עזבי, את רזה, את לא תביני. אני בטוחה שכשאת תיכנסי להריון ואחרי שתלדי בכלל לא יראו את זה עלייך. זה ייראה כאילו מעולם לא ילדת," היא בחנה את גופי בלי בושה. "אבל אצלי," היא עצרה ולקחה נשימה עמוקה "אני צריכה לעבוד קשה בשביל להישאר במידה 38. את מבינה?"

הנהנתי והגשתי לה את הנייד שלה אחרי שהשלמתי את תהליך הרישום.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------

דביר אהב את הפוסט. הוא זכה להרבה תגובות והביא, לפי מה שאומרים במכירות, לעלייה של 20 אחוזים בהורדות של האפליקציה. קיבלתי בונוס יפה עליו.

כמה ימים לאחר מכן נתקלתי בו באחד מהשיטוטים הליליים שלי. הוא בדיוק חזר מקניות נושא שקיות של רשת טבע אורגני כלשהי. מסתבר שהוא גר בשכונה שלי. עזרתי לו עם הקניות (כמה שקדים ואגוזים בנאדם אחד שאין לו סנאי בבית יכול לקנות?) והוא הזמין אותי לעלות אליו לשתות תה קינמון מדהים.

השילוב של התה המהביל ועיניו המכילות פעלו עלי כמו קסם. מצאתי את עצמי מספרת לו על הכל. על רפי, על התינוק המת שלא נולד, עלי, שהייתי ונגמרתי. הוא לא נבהל. הוא גם לא ריחם עלי כמו כולם. הוא חיבק אותי ובכה על מה שהיה יכול להיות. בכינו שנינו.

נשארתי לישון אצלו באותו הלילה. הוא פינה לי את המיטה שלו ונשאר לישון בסלון. בבוקר העיר אותי ריח חביתה ומלפפון טרי. כשנכנסתי למטבח דביר בדיוק פרס לחם כוסמין לפרוסות דקיקות והניח במרכז השולחן בסמוך לגביע גבינה לבנה 5%. באופן שהיה לי הכי טבעי בעולם נשקתי לשפתיו המופתעות.

אחרי האוכל הוא הציע לי לקחת יום מחלה להתאושש. אני הצעתי לו להצטרף אלי ונכנסנו למיטה יחד.

חודש לאחר מכן דביר מצא עבודה ועזב את מאסימו. אנחנו נשארנו יחד.

בר ילדה תינוק בריא והמשיכה להיאבק במשקל. זה לא פשוט לאמהות אחרי לידה להסתגל לגוף החדש שלהן. אולי זה יהיה הפוסט הבא שלי – איך להשלים עם הגוף שלך אחרי לידה ולהניח לו להתאושש ולהחלים.

"בקרוב אצלנו," לחש לי דביר בלילה במיטה ונשק לי. ליטפתי את הבטן המתעגלת שלי.

---

הסיפור הוא פרי דמיוני, כל קשר בינו ובין המציאות מקרי בהחלט

חזרה לעמוד הסיפורים